אל תחפש את הנוחות

 

 

 

רבינו הקדוש כותב (תורה קכ"ב): "כי זה ידוע שמידת הניצחון אינה סובלת את האמת. כי אף אם יראה לעיניים דבר אמת, ידחה אותו מחמת הניצחון". ע"כ. מידת הגאווה והניצחון של האדם היא הצרה הגדולה ביותר שיש לו, משום שהוא כל כך מתעקש להיות תמיד צודק, לכן הוא מתכחש גם לאמת הברורה ביותר.

 

גדולתו של אדם נמדדת דווקא כשיודע לומר: "טעיתי", ולחזור בו מטעותו ולתקן את המעוות. רק כך יכול האדם לזכות להתקדם בחייו. אדם שאינו מוכן להודות בטעותו פשוט לא יכול להתפתח ולהגיע לשום מקום, משום שהוא נשאר תקוע באותן טעויות תמיד. מכאן רואים את חשיבות העבודה הנקראת חשבון הנפש – שהאדם בעצמו בודק את עצמו בכל יום, ועושה חשבון אמיתי אם טוב עשה או לא, ואינו מחכה שיוכיחו אותו או שיטעה טעות שקשה לתקנה, אלא מחפש מתחילת הטעות, במקום שעדיין קל לו לישר את דרכו, כי כשאדם מזדקן בטעותו אז קשה להשתנות, כמו עץ שגדל עקום ואי אפשר כבר לישר אותו, ואם היו מיישרים אותו עוד בהיותו רך היה גדל ישר.

 

וזה מה שכתוב בספר המידות (תשובה): "הַנְּעָרִים הוּא בְּקַל לְהָשִׁיב אוֹתָם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִזְּקֵנִים". מאחר והזדקנו בטעותם, קשה להם מאוד להשתנות, ולהיפטר מכל מיני הרגלים, ודפוסי מחשבה וכדומה, וכן קשה להם להודות על האמת המרה – שאת רוב חייהם העבירו בטעות.

 

הכלל הוא, שהכל תלוי ברצון, וכאשר אדם רוצה לכפור באמונה – הוא יכפור, ולא משנה מה יראה. כמו שמסופר על כתבת בעיתון מסוים, שערכה מחקר מקיף על כל העניין של מתים קליניים. היא חקרה מאות אנשים שעברו מוות קליני והשוותה את מה שסיפר כל אחד מהם, וכתבה שכולם סיפרו שראו את אותו הדבר. לסיכום היא כתבה, שהיא יכולה עכשיו להוכיח לכולם שיש אלוקים. לכאורה, נראה שהכתבת הושפעה מהכתבה שערכה ונכנסה בה אמונה, אולם בהערה בתחתית הדף נאמר שהיא עדיין אוחזת בדעה אתאיסטית…

 

מדוע? משום שהאמונה פשוט מפריעה לה לחיות כמו שהיא שרוצה, לכן על אף שהיא בעצמה יודעת שניתן להוכיח שיש חיים אחרי המוות ויש אלוקים וכו’, למרות זאת, מצד הנוחות והתאוות היא בוחרת להישאר כלא מאמינה, וכמו שישנם האומרים: ‘האמת אינה מחייבת…’ בודאי שהיא מחייבת! אם האמת אינה מחייבת, אז מה כן מחייב?

 

נמצא, שעבור האמת האדם צריך להיות מוכן לוותר על כל התאוות, על כל הנוחות, ושהעיקר אצלו תהיה האמת! כי האמת עולה על כל דבר בעולם. אם הוא לא יהיה מוכן לזה, כלומר לוותר על הכל בשביל האמת, יבוא בסופו של דבר איזה עניין שבעבורו הוא יוותר על האמת. כמו אותה כתבת, שמן הסתם היה איזה דבר שבגללו לא התאים לה להאמין.

 

באמת הכפירה היא בעצמה אמונה, שאדם מאמין בכפירה שלו, אף על פי שאינו יכול כלל להתחיל ולהוכיח אותה. כי להוכיח שאין אלוקים ח"ו זה בלתי אפשרי לחלוטין, וישנן הרבה יותר קושיות על האמונה הזו, מאשר קושיות על האמונה שיש אלוקים. למעשה על האמונה באלוקים אין כלל קושיות, אלא רק התנגדות פנימית הנובעת מהעובדה שהאמונה בה’ מחייבת את האדם.

 

הכפירה היא כזו אמונה חזקה שאף שמראים לו, לכופר, את האמונה בעיניים, הוא נשאר באמונה שלו, כלומר בכפירה. כי כאמור, את הכפירה אי אפשר לראות בעיניים או להוכיח, אבל את האמונה כן אפשר לראות בעיניים. נמצא, שכל כפירה היא דבקות באמונתו, והכל בגלל התאוות, כמו שכתוב: "אמר נבל בליבו אין אלוקים" – קודם כל הוא נבל, ורק אחרי כן הוא אומר: אין אלוקים, ח"ו.

 

הכפירה היא הכסילות הגדולה ביותר בעולם, כי ישנן שאלות בלי סוף שאין לכופרים שום תשובה עליהן. ועוד, מי שכופר סותר הוא את כל החיים, כמו שהסברנו בספר "בגן האמונה", בתחילתו, שבלא האמונה אין שום הסבר מדוע צריכים לחיות חיים מוסריים וכו’.

 

הבט עד היכן מגיע השקר של האדם, שיכול בגלל גאוותו לסתור בשאט נפש את כל האמת של תורתנו הקדושה, ולהתעלם מכל דיבור של אמת ששומע, ולמצוא ספקות אפילו בדבר ברור כל כך כמו האמונה הקדושה. וזה כל עניינו של עמלק, להטיל ספק בכל דבר, בלי שום טעם ושכל, אלא אך ורק על מנת להכעיס, לקנטר ולהטיל כפירה בלב האדם. כמו שהיה ביציאת מצרים, שיצאו כל עם ישראל באותות ובמופתים, ובכל העמים, מי לא נע ומי לא זע מאימת שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא, עד שבא עמלק, וללא כל סיבה, תקף את עם ישראל מתוך ידיעה ברורה שלא יצליח, אלא אך ורק על מנת לקרר את יראתם של העמים מאלוקי ישראל. והמשילו רבותינו ז"ל את מעשה עמלק, לאחד שקפץ לתוך אמבטיה רותחת ולא היה אכפת לו להיכוות ואף למות שם, ובלבד שיראו האחרים העומדים שם, שאחד קפץ לתוך האמבטיה ולא יפחדו גם הם לקפוץ לתוכה.

 

לכן, כל אדם שלא רוצה ליפול בהכחשת האמת, צריך הוא להחליט בליבו החלטה נחושה: האמת חשובה לי יותר מכל דבר! ויהיה מוכן תמיד לחזור בו ולומר: טעיתי! כי העיקר הוא האמת, וללא ההחלטה נחושה זו – להודות תמיד על האמת בכל מחיר, יהיה מה שיהיה, הוא עלול להגיע למצבים שבהם הוא יתכחש לאמת הברורה.

 

כדי להמחיש מעט את העניין אספר מעשה שאירע לי לפני שנים רבות:

 

ערב אחד נכנסתי באקראי לשיעור תורה של הרב חשין זצ"ל שבדיוק הסתיים. אחד מהנוכחים בשיעור ניגש לקבל ברכה מהרב, הוא לחש משהו באוזני הרב ומה ששמעתי, הוא רק את התשובה של הרב שאמר בתקיפות: "תתרחק מזה כמו מאש!"

 

אותו אדם נפרד מהרב ועבר לידי. ליבי אמר לי שהוא עוסק במדיטציה ולכן שאלתי אותו ישירות: "נכון שאתה עושה מדיטציה?" הוא הסתכל עלי בפליאה וענה לי: "כן. אני עושה מדיטציה. מנין אתה יודע זאת?"

 

עניתי לו: "כי גם אני עושה מדיטציה".

 

"באמת?", התפלא הבחור, "מה, יש דבר כזה ביהדות?"

 

"כן" עניתי לו, "אם תרצה אספר לך על כך, אבל כעת אני רואה שאתה קצת ממהר, תבוא אלי מחר ונדבר באריכות".

 

וכך היה. קבענו שעה ונפגשנו. דיברנו זמן רב מאוד, כשמונה שעות, שבסופן הבחור הזה חזר בתשובה שלמה!

 

והנה, אותו בחור היה אחוז עמוק מאוד באחת מהעבודות הזרות של המזרח הרחוק, והגיע לפי שיטתם לדרגה גבוהה מאוד, ואמרו לו מוריו שעל מנת שיוכל להתקדם הלאה הוא חייב לחזור לארץ ולגרש את אשתו, כי רק אז יוכל להמשיך ו"לעלות מדרגות"… והוא אכן בא לארץ למטרה זו ממש והתכוון לגרש את אשתו בשביל אותה עבודה זרה שהיה שקוע בה.

 

"למזלו" של אותו בחור, הייתה לו אמא בעלת אמונה פשוטה, אישה תמימה שיודעת שיש בעל הבית לעולם, והיא בכתה רבות לה’ שירחם על בנה שנפל למקום שנפל והדליקה נרות לצדיקים, וכיוצא בזה. בודאי שתפילותיה הועילו לו, וכשביקשו ממנו בני משפחתו שילך ויתייעץ עם הרב חשין זצ"ל והוא יראה לו שהוא טועה בדרכו – שמתעסק במדיטציות וכו’, הוא הסכים.

 

וכך למעשה נפגשנו. הביאו אותו לרב חשין זצ"ל, שלמעשה רק הזהיר אותו להתרחק מזה כמו מאש כמובא לעיל, ונראה שבזכות הבכיות של אמו, ה’ הכניס לי מחשבה בלב שהוא עוסק במדיטציה ושאגש לדבר אתו. אכן זכיתי לדבר אתו ולהוציא ממנו את כל השקר שהיה שקוע בו חזק כל כך, והכל היה מעל הטבע ממש, כי זה לא היה טבעי שהוא יסכים לבוא ולדבר איתי, וכן לא היה טבעי שאוכל לדבר עמו שמונה שעות רצופות ולהאיר את עיניו. רואים כאן בדרך אגב מה הוא כוחה של תפילה של אמא.

 

והעיקר לענייננו, כאשר אותו בחור הגיע לפגישה עמי ראיתי שהוא בא עם הרגשת עליונות, שבודאי הרגיש שהוא מצא את האמת ויודע הכל והיה במזרח וכו’, ומה יש לי – בחור חרדי – לחדש לו, לכן בתחילת שיחתנו אמרתי לו: "תשמע! אנחנו עומדים עתה לדבר ביחד ולברר את האמת. לכן אני מבטיח לך: אם תשכנע אותי בצדקת דרכך, אלך אחריך לאן שתרצה! אבל מצד שני, אני רוצה שתבטיח לי גם אתה הבטחה דומה, שתרצה גם אתה את האמת בכל מחיר!"

 

שוחחנו מעט על עניין מידת הניצחון והרצון לברר את האמת בכל מחיר, ובזכות הקדמה זו יכולנו לדבר באמת, משום שסילקנו מדרכנו את מידת הניצחון. כלומר, ביררנו לעצמנו שאנו רוצים את האמת ומוכנים להודות כשאנו טועים, לכן הייתה לנו אפשרות לדבר באמת, כי אילו הייתה בינינו התנצחות – לא היינו יכולים למצוא את האמת! כי כשיש התנצחות אז כל אחד מנסה רק להצדיק את עצמו ואף אם שותק ומקשיב זה רק מתוך נימוס, מכיוון שברור לו: שאני השגתי את האמת והשני חי בטעות. וכל מחשבתו היא רק לשכנע ולנצח את השני ובודאי איננו שומע כלל את מה שחברו אומר לו, כאמור לעיל, שהניצחון אינו סובל את האמת.

 

עניין זה הינו הדבר העיקרי שמונע את האדם מלראות את האמת – כשרוצה להיות צודק ולהישאר בגאווה שלו ושהוא המנצח, ולכן רק כשמסלקים את מידת הניצחון רק אז אפשר להתחיל לחפש ולברר את האמת, לכן זהו אחד הדברים הראשונים שעל כל אדם המחפש את אמת לעשות – לבטל את מידת הניצחון מעצמו ולהיות מוכן לשמוע הכל! ואף ישמח מאוד שיעמידו אותו על טעותו – אפילו אם יגלה ויודה שהוא חי בטעות גמורה כל חייו.

 

אותו בחור סיפר לי אחרי מעשה שלקחו אותו לכמה וכמה רבנים, ולא רק שלא הצליחו להוכיח לו שהוא חי בטעות אלא אף גרמו לו להתחזק בדרכו, והרב האחרון ברשימה היה הרב חשין זצ"ל שלמעשה לא דיבר אותו כמעט, ועתה הוא מבין שהגיע אליו בהשגחה רק על מנת לפגוש אותי.

 

אותו בחור חזר בתשובה שלמה וחי עד היום חיי תורה ואמונה.

 

ה’ יתברך יזכנו להתרחק ממידת הניצחון ולזכות למידת אמת, אמן כן יהי רצון.