בלוז לכביסה

זאת עבודה מלוכלכת, כך
נוהגים לומר, אבל מישהו חייב
לעשות אותה. ואם לא תעשו
אותה, כולם ידעו. תאמינו לי.

הנה אני שוב מולה. הכביסה. אין דבר שחוזר על עצמו יותר מלעשות כביסה. ברגע שאתם מכבסים אותה, מייבשים, מגהצים ומקפלים, הבגדים פשוט עפים מהארון שוב פעם.

בבית הזה, נראה כי סלי הכביסה שלנו סובלים מהמקרה הקשה של עודף זרימה אליהם. לא משנה מה אתה מכניס לתוכם, הם יורקים את זה החוצה בחזרה. מעין העלאת גרה תמידית של כביסה מלוכלכת. וברגע שמתגנבת לליבך התחושה שהנה, כבשת את היעד, הר האברסט מתנשא לו אל על, הר של כביסה מול העיניים.

חז"ל הקדושים מלמדים אותנו שהעונש על חטאם של אדם וחוה בגן עדן היה כפול: לחוה – בעצב תלדי בנייך, ולאדם – בזיעת אפך תאכל לחם. אך עם כל הכבוד לחז"ל, אני חייבת לומר שה'עונש' האמיתי, אם אתם מרשים לי, הוא הכביסה. כלומר, השם ברא את אדם הראשון ואת אשתו, חוה, ואז פתאום בום! הם חטאו. ומה היה אחד הדברים הראשונים שהם עשו? לבשו בגדים! אדם בטח התחיל ללכלך את החולצות היפות והנקיות שלו, וחוה הייתה צריכה לרוץ לסופרמרקט הקרוב ולקנות טונות של אבקת כביסה. העונש מתאים לפשע בצורה מושלמת!

הנה אנחנו כאן, כמה אלפי שנים מאז, עדיין גוררות את טונות אבקות הכביסה לאורך שנים. לרגע אנו חשות סיפוק כאשר אנו מכבסות את החולצות של שבת, מייבשות אותן, מגהצות אותן ומלבישות את הילדים היקרים שלנו. אבל תנו להם רק חמש דקות והחולצות מקבלות את כל גווני הקשת: כתמי שמן, שתייה שנשפכה עליהן ושוקולד שנמרח לו איפה שרק אפשר. והמעגל מתחיל שוב. כמו המן שאכלו אבותינו במדבר וביום השבת הכפיל את עצמו, כך אני מגלה שקורה בכל שבת – הכביסה מכפילה את עצמה, ברוך השם.

במדבר, הבגדים של עם ישראל היו מצוידים במנגנון כיבוס עצמי, כך שלא היו צריכים לטרוח בכל מה שקשור לכביסה, כיבוס ומכונת כביסה (ראה דברי המדרש). כי אם לא, אז ההגדה של פסח הייתה נשמעת אחרת, למשל: 'מצה זו על שום מה? בגלל שכאשר השם הוציא את עם ישראל ממצרים לא היה להם זמן, הם עזבו בכזו מהירות שהבצק לא הספיק לתפוח. וגם, בגלל כמויות הענק של אבקות הכביסה שתפסו הרבה מקום בענני הכבוד, ולא היה מקום אפילו לסיכה'…. האם החומש היה נשמע אחרת אם היינו קוראים על הניסים שהיו לעם ישראל במדבר אם היו צריכים לכבס? נניח: 'וילדי ישראל בכו: 'לא נשארו לנו גרביים נקיות! אמממממממממא! הגרביים שלי התלכלכו כשברחנו מפרעה, ואני רוצה לגרוב את הגרביים הוורודות עם הסרט!…' זה נשמע כל כך טריוויאלי בתוך כל השתלשלות האירועים הזו…

אבל זה לא טריויאלי! אפילו משהו מעושה, שולי ושגרתי כמו כביסה הוא חלק מהיותנו אותה אשת חיל, אישה אמיצה וגיבורה. אפילו אם איננו ממש מכבסות במו ידינו את הכביסה (היום ברוך השם יש מכונה, מייבש ומה לא?) בכל זאת, אנו דואגות. אנחנו מוודאות שהבגדים אכן יתכבסו ושהמשפחה שלנו, שמייצגת את כלל ישראל, תהיה נקייה ומטופחת. לפחות כך אנחנו שולחות אותם כל אחד למסגרתו בכל בוקר.

לאשת חיל יש הרבה תפקידים. וכביסה היא אחד מהם. שדכנית גרביים זה עוד משהו. מי יושב ו"מזווג" כל גרב ל"חצי השני" שלו? אה… זה לא בזבוז זמן! יהודים צריכים לגרוב גרביים תואמות כאשר אנו נלחמים עם מחלות העולם הזה. זה תלוי באמא היהודייה בכל מקום – להבטיח שילדינו ייצגו את העם שלהם בצורה הולמת ואמיתית, את היותם בנים ובנות של מלך.

אז בפעם הבאה כשהר של כביסה מופיע לו בצורה מאיימת בחדר הכביסה, או באמבטיה, וגרביים מלוכלכות צוחקות ולועגות לכן מכל פינה ועבר – ראו זאת כזכות וכבוד – לכבס את הלבוש של בני ובנות המלך שלכם, כי הם באמת עושים בלגאן מלכותי בבגדים שלהם עד שהיום נגמר.

במזמור "אשת חיל" כתוב: "דרשה צמר ופשתים, ותעש בחפץ כפיה". רבי יעקב איצקוביץ מסביר, שהאישה עושה את תפקידה "בהתלהבות ובשמחה. היא לא עצלנית". זה פירוש אחד. דבר שכולנו צריכים לשאוף אליו, במיוחד כשזה מגיע לכביסה.

אז מי היא אשת חיל? אישה שלא מפחדת מגרביים מלוכלכות. אישה שמעלה את הכביסה למקום רוחני כשהיא מסתכלת על הערימה מעבר למה שהיא, מעבר למשימה בדמות הר של כביסה, עם הידיעה שהשם יתגמל אותה על מעשיה. זאת עבודה מלוכלכת, כך נוהגים לומר, אבל מישהו חייב לעשות אותה. ואם לא תעשו אותה, כולם ידעו. תאמינו לי…

כביסה נקייה מסמלת אהבה. כשאנחנו מקדישות את הזמן הזה למשפחה שלנו, הם מרגישים אהבה וביטחון. ומעל לכל, הם מריחים כמו 'ניחוח אביבי עמוק'…

בואו נתפלל, ואני מתכוונת לכולכן, וגם לאבות כמובן, כל אחד באשר הוא שם, בואו נתפלל לזמן בו הבגדים שלנו ישובו להתכבס מאליהם, עם אותו מנגנון כיבוס עצמי שהיה לאבותינו במדבר. לזמן בו כל העולם יהיה נקי וטהור – כמו ערימת גרביים נקייה ורעננה. לזמן בו משיח יבוא ויגאל אותנו – גם מטונות אבקות הכביסה והמרככים למיניהם – מהגלות הזאת, במהרה בימינו אמן.