בן חורין בכלא

 

 

יוסף מנדלביץ נולד לאחר מלחמת העולם השנייה בריגה, לטביה. מקום רווי זיכרונות ופחדים מהמלחמה. אביו היה קומוניסט יהודי, שהיה בו שילוב משונה של אמונה בקומוניזם ושמירת מסורת. מחד האב דיבר אידיש, ומאידך האמין בקומוניזם. הדבר טשטש את חושיו של הילד יוסף, והוא היה בטוח שרוסיה היא מדינה מתוקנת שטוב לחיות בה.

 

כשהיה בן 11, אביו נעצר באשמת שווא. לא עזרה לו העובדה שהיה אוהד המשטר וחינך את ילדיו כקומוניסטים נאמנים. יום אחד חזר יוסף עם אחיותיו ממסיבת הסילבסטר ומצא שוטרים מחפשים זהב בביתם. הם לא מצאו דבר אצל המשפחה הענייה, ובכל זאת האב נלקח לחקירות ועמד למשפט. ביום המשפט עמד יוסף ליד בית המשפט ומצא את עצמו מתפלל: "יעשה כך שאבי ישוחרר!…"

 

מי יעשה? זו הייתה תפילתו הראשונה בחיים. לפתע, בשעת מצוקה יצאה ממנו האמונה, למרות שהיה רחוק לגמרי מתפילה, ואדרבא, למד שלא להתפלל. לבסוף האב נשפט ונידון לשש שנות מאסר על לא כלום.

 

לאחר חצי שנה הצליחו ידידים, בעזרת כסף רב, להוכיח שהאב חף מפשע ושיחררוהו, אבל הדבר עלה ביוקר למשפחה. האב לקה בליבו, ואילו האם נפטרה בנסיבות טרגיות. וכך נותר יוסף עם שתי אחיותיו כשהם כמעט יתומים לגמרי. הצער והאכזבה מהקומוניזם העוין גרמו לכך שיוסף מצא את עצמו בגיל 14 נער שמתלהב מכל רמז ואזכור של מדינת ישראל. הגלויה הראשונה שקיבל מישראל הייתה של בריכת-השחייה בכפר בלום והיא גרמה לו לבכות. נולד אצלו חלום שהוא היה מוכן לעשות הכל כדי להגשימו. המפלט היחידי עבורו מהרדיפות היה להיות יהודי, לחלום על מדינת ישראל וארץ ישראל.

 

אז נכנס לראשונה בחייו לבית כנסת כדי לאפות מצות. המקום היה מוזר ואפילו מפחיד, אבל הוא התגבר על רתיעתו ונכנס פנימה. כאשר החל ללמוד באוניברסיטה, הקים עם נערים נוספים תא מחתרתי. הם הדפיסו בסתר חומר תעמולה ציוני והפיצו אותו. באופן טבעי הגיע בחגים לבית הכנסת כדי למצוא נערים נוספים ולקרבם. יוסף נכנס לבית הכנסת ב"דלת האחורית", כחילוני למטרה ציונית, ואט-אט הרגיש שבית הכנסת הוא ביתו ומקלטו.

 

בגיל עשרים עמד יוסף לקבל תואר שני באוניברסיטה ואמר לעצמו: אתה משקר את עצמך. מצד אחד אתה משכנע אחרים שיעלו לישראל, אבל אתה נשאר כאן ולומד הנדסה. אם תהיה מהנדס, תהיה בעל ערך לשלטון והם לא יתנו לך לצאת. אסור לך להמשיך ללמוד! יוסף הפסיק את לימודיו, וכתגובה מיידית קיבל צו גיוס לצבא. כמו רבים, החליט להתחזות לאדם לא שפוי כדי שיפטרוהו מגזירת הגיוס.

 

הקצין שאל אותו: "למדת בטכניון ועמדת לקבל תואר. מה פתאום עזבת את הלימודים?!"

 

כדי לשקר במדינה משוגעת, יש צורך לומר את האמת, וכך עשה יוסף: "אני מרגיש משועבד במדינה הזאת. אני חייב ללמוד, חייב לעבוד, רק חייב וחייב… ואני רוצה להיות חופשי לגמרי, לנסוע לאיפה שאני רוצה…"

 

הקצין נתן לו מיד הפנייה לבדיקה בבית חולים לחולי נפש… בערב כשיצא לבדיקות, ידע שזו שעת מבחן. אם חלילה ישרת בצבא הכל יהיה אבוד, הרי לא יוכל להגיש בקשה לעליה לפחות עשר שנים. הוא חש שעליו לעשות מעשה. כאשר קם בלילה, הרגיש כי שיקר לעצמו שנים רבות כשלא שמר מצוות. הוא אמר לעצמו: ‘אם אני רוצה להיות יהודי שלם, אני מוכרח לשמור מצוות!’. לפני כן הדחיק זאת בחושבו שזה מסובך להיות דתי ולשמור מצוות. כעת חש שהוא מוכרח לתת משהו כדי לקבל ואמר: "אני נודר שאם אצא מבית החולים עם פטור מהצבא, אתחיל לשמור מצוות!"

 

שבוע שלם וכלל לא פשוט עבר עליו בבית החולים לחולי נפש. הוא התנהג בטבעיות וקצת במוזרות. לבסוף נקרא לוועדה ונאמר לו: "נראה לנו שאתה בריא, אבל אנחנו לא יכולים לסמוך עליך שתשרת טוב בצבא. לכן החלטנו שתישאר בבית החולים חצי שנה, תקבל זריקות ותרופות, ואז נבחן אותך שוב…"

 

הוא חש שנפל מהפח אל הפחת ואמר להם: "שיקרתי לכם. אני נורמאלי לגמרי. פשוט לא רציתי לשרת בצבא…", הם, שהתפעלו מכנותו, אמרו לו: "אתה יכול ללכת ונודיע לך על החלטתנו…"

 

הוחלט שיוסף אינו שפוי ויש לשחררו לגמרי…

 

הוא חזר לעסוק בהדפסת חומר המשכנע יהודים לעלות לארצם, והגיש עם כל משפחתו בקשה חוזרת לעלות לישראל. בתגובה קיבל סירוב וגם פוטר מעבודתו. אז נודע לו ולחבריו בריגה שקבוצת יהודים בלנינגרד מתכננת בריחה לישראל והם החליטו להצטרף. בראש הקבוצה עמד מארק דימשיץ, טייס קרב סובייטי, שהציע להשתלט על מטוס והבטיח שאם יצליחו, לא תהיינה בעיות לאחר מכן. החברים העלו חששות פן יעצרו אותם, יירו עליהם טיל, ואילו יוסף טען שעצם היציאה למבצע היא ההצלחה. כך יפרסמו בעולם שעם ישראל נמצא בגלות רוסיה ושצריך לחלצו.

 

הם תכננו להשתלט על מטוס קטן בשדה תעופה קטן בגבול רוסיה ומשם לטוס לשבדיה. הם השאירו מכתב הצהרה ובו כתבו שלא מדובר במאבקם הפרטי, אלא במאבקו של עם ישראל כולו. יוסף הצטייד בכיפה וספר תנ"ך, ולמד את מועדי החגים למקרה שייעצרו וייאסרו לתקופה ממושכת.

 

הכל הלך כשורה. ביום האחרון, כאשר הגיעו למקום האיסוף ביער סמוך לשדה-תעופה, נודע להם שהק.ג.ב. עלו על עקבותיהם. לא היה להם להיכן לחזור, ואפילו מי שפחד, הסכים שחייבים להמשיך הלאה. הם חשו שמדובר באירוע גדול מהם.

 

היה יום קיץ יפה. כאשר הגיע יוסף לשדה-התעופה, היה שרוי בשמחה גדולה. 15 איש צעדו לכיוון המטוס. לפתע התעוררה בהלה: הטייס דימשיץ נעדר. יוסף חיפש אותו ולבסוף מצאו אוכל. הסתבר שלא שמע שכעת עליהם להגיע למטוס. כאשר חזרו שניהם למטוס, ראו שאנשי הק.ג.ב. תפסו את כולם ואזקו אותם. אז נשמעה ירייה ויוסף ראה את מארק דימשיץ שותת דם בפניו. אשתו ובנותיו התייפחו. היה ברור: הכל נגמר. החלום התרסק.

 

יוסף נלקח לכלא לחקירות ממושכות. הודיעו לו שהוא עומד בפני גזר דין מוות. בכל זאת הוא סרב למסור עדות. לפתע הגיע חוקר נחמד, שדיבר אחרת: "יוסף. אני לא מבין אותך. אתה סובייטי כמוני. מה קרה לך?! תעשה מאמץ, תתנהג יפה ונעזור לך…" אך דווקא הדיבור הזה הפחיד את יוסף. לאחר שגילה את האושר בלהיות יהודי מאמין ולהשתייך לעם ישראל, החוקר אומר לו שהוא יכול להיות כמוהם…

 

קול אחד בתוכו אמר: מושיטים לך חבל הצלה. תפוס אותו! קול נגדי אמר: יוסף, תזכור שאתה הולך לדבר עם נאצי. כל מה שהוא אומר, גם מה שנראה לטובתך, הוא נגדך! לבסוף החליט להוכיח לחוקר שהוא אינו כמוהם. שוב עלה נושא המצוות. יוסף הרגיש שדורשים ממנו יותר בשמים. לא היה לו סידור, אבל הוא זכר שבתפילה יהודי צריך לבקש קודם כל את טובת כולם, ורק לאחר מכן את טובת עצמו. הוא התפלל: "אני מבקש שתציל את עם ישראל מגלות רוסיה! תעזור לאבא החולה, אני רוצה לראותו! וגם תציל אותי מהמקום הזה, כי קשה לי מאוד!…"

 

הוא החליט לשמור שבת בכלא וביקש מהסוהר סמרטוט ומים לשטוף את הרצפה המטונפת שלא נוקתה כמה שנים. הוא שטף את הריצפה, ניקה את הקירות, ולבש גופיה לבנה, שאביו שלח לו, לכבוד שבת. במשך השבוע אגר לחם שיספיק לשבת, ובשבת כיסה את ראשו בממחטת אף. החוקר אמר: "זה לא תרבותי!"

 

"היהודים מכסים את הראש. זה תרבותי ומה שאתה מבקש אינו תרבותי! לא אוותר לך!"

 

החוקרים הגיעו למסקנה שמנדלביץ פנאטי, שאי-אפשר לדבר אתו על כלום, וכך גם הגדירו התובע במשפט. מבחינתם זה היה גידוף, ומבחינתו היה זה שיר ניצחון. יוסף הרהר: ‘הם מודים שאני יהודי ושאין שום אפשרות להשפיע עלי. הם חשבו שאני עבד ומתוך פחד אשנה את מחשבותיי, אבל הוכחתי להם שאני בן-חורין בכלא, והכל בכוח המצוות’. אז הבין שהמצוות אינן נטל שהוא חייב בו, אלא שהן הצלתו, הן ממש חייו. ידע שאם יקיים מצוות יישאר עצמו, ואם יתכופף יאבד הכל. הוא הרגיש את מציאותו של ה’, איך שהוא פונה אליו ובאמת עוזר לו. לפני כן למד פיזיקה ותרמודינאמיקה וחשב במושגים רציונאליים. לא היה פשוט עבורו לעבור לחשיבה מטאפיזית, אבל הוא חש בבירור שיש דברים שאי-אפשר לקלוט אותם בשכל, אלא באמצעות עין פנימית.

 

פעם חיפשו אותו בשבת ומצאו אותו יושב ומתפלל שחרית בחדר ההלבשה של המפעל. סגן מפקד הכלא קרא לו: "למה אינך עובד?!"

"שבת היום ואסור ליהודי לעבוד!"

"אתה חושב שפה בית הבראה?! נשים אותך בצינוק לכל החיים! תעלה לישראל ושם תשמור את המצוות שלך. פה אין מצוות!"

 

יוסף לא פחד ממנו כי כבר היה בצינוק לפני כן. כאשר לקחו אותו, חשב: ‘הנה, יש יהודי אחד בעולם היום שמענישים אותו על כך שהוא שומר שבת!’ הצינוק היה חדר קטן מבטון בלי כלום. ניתן להשתגע מהשהות בו, אבל יוסף הרגיש שיש לו זכות גדולה וכך החזיק מעמד. לאחר שישב חודש, העמידוהו למשפט על שהוא מסרב לעבוד בשבת ודנו אותו לשלוש שנות מאסר נוספות בתנאים חמורים יותר. הוא נשלח לבית כלא קשה יותר, שבו ישבו פושעים גדולים. בדרך לשם התברר, שלפי החוק יש להחזיר לאסיר את כל הדברים שמנעו ממנו לקבל בזמן מאסרו. לפתע קיבל חומש, טלית קטן ודברים שלא חלם עליהם. הסתבר לו שחבר שלו בשם שמעון שעלה ארצה, ידע על רצונו ללבוש טלית קטן ושלח לבית הסוהר חבילת בגדים ומזון. בבית הסוהר הציגו בפניו את הטלית ושאלו: "מה זה?" יוסף, שמעולם לא ראה טלית קטן, תפס במה מדובר וענה: "סתם גופיה…", "לא, אנחנו יודעים שזה פריט דתי."

 

הוא ידע שיוכל להניח את הטלית רק בדרך לבית הסוהר הבא, אבל הדבר היה יקר בעיניו. חשב איך יוכל להסתיר את הטלית והחומש. הוא הוציא את הציציות צמר מהטלית וחיברן לגרבי הצמר. לאחר מכן הדביק בעזרת לחם לעוס את עטיפת ספרו של ברז’נייב על החומש… כשהגיע לבית הסוהר, אישרו לו להכניס את הספר ה’קומוניסטי’ ואת הגרביים עם החוטים… הוא חיבר את הציציות שוב לטלית וחש שזכה בה ובחומש בזכות שמירת שבת במסירות נפש. הוא החל ללמוד תורה ואפילו לימד יהודים אחרים. למזלו, לא היו חייבים לעבוד בשבת.

 

פעם, כאשר ישב עם חבר בתא ולמד תורה, הודיעו ברמקול של הכלא שעתה אסיר אחד רצח את השני. יוסף אמר לחברו: "תראה, יצחק, מה ההבדל בינינו לבינם. הם משחקים קלפים ורוצחים אחד את השני, ואילו אנחנו לומדים תורה. ובסך הכל, מפריד בינינו קיר…" הוא ראה במוחש איך שדווקא בגיהינום, ה’ מזמן לו דברים שלא חלם עליהם. במשך הזמן הצליח להשיג בסתר ספרי קודש נוספים.

 

עם זאת, חיי הכלא לא היו כמובן פשוטים. לאחר 11 שנים בכלא הרגיש שבור ולא נותרה בו שמחת חיים. הוא רצה לעשות מעשה ולצום מצום גדליה עד ליום כיפור, אך ברגע האחרון ויתר על הרעיון. יום אחד גילו הסוהרים את ספרי הקודש שלו והחרימום. אז אמר לעצמו: ‘ה’ מאותת לי שבגלל שלא קיימתי את כוונתי, עלי לפרוע את כל הצומות!’ הוא החליט לצום כנגד כל יום שרצה לצום – עשרה ימים, עד שיחזירו לו את ספרי הקודש. לאחר שלושה שבועות של צום הכניסו אותו לתא מיוחד. במשך הצום הרגיש התעלות עצומה, חש ששמחת החיים שלו חוזרת, הרגיש כמו משה רבינו שעמד בפני קבלת התורה וצם ארבעים ימים. הצום נתן לו להתבונן פנימה בשקט. הוא הרגיש שליבו מתמלא במים טהורים שאי אפשר להגדירם במילים. חש קשר פשוט לקב"ה, שהוא בפנים.

 

לאחר 56 ימים של שביתת רעב, הגיע מפקד הכלא ואמר: "קח את ספריך בחזרה, ותפסיק את שביתת הרעב!", יוסף חש בתחושה פנימית, כמעט נבואית, שבזכות המאבק הזה, שחרורו קרב.

 

לאחר חודש העלו אותו לפתע בלילה לג’יפ עם קצינים מלווים והם נסעו דרך יער סבוך. כולם היו לבושים בבגדים אזרחיים. תוך יום אחד הגיעו למוסקבה, לכלא המרכזי של הק.ג.ב. יוסף ישב שם שבועיים, ובסופם הוכנס לחדר מואר. אחד האנשים שם, אמר לו: "לפי החלטת המועצה העליונה, אנחנו מגרשים אותך מברית המועצות, מפני שבהתנהגותך הינך פוגע בכבודו של האזרח הסובייטי…"

 

יוסף אמר בספונטניות: "ברוך השם!"

"מה אמרת?"

הוא הסביר שהוא מודה לה’, והחוקר הוסיף: "איני מבין מה אתה כל כך שמח, הרי אנחנו מגרשים אותך ממולדתך…"

"אתם מגרשים אותי למולדת שלי…"

 

לפני שיצא, נתנו לו להתקלח, סיפרו את שערותיו והלבישו אותו בבגדים מהודרים – בחליפה שחורה ובכובע. הוא הרגיש שנעשה לו נס כפי שנעשה ליוסף הצדיק שיצא מבור האסורים. לאחר מכן נתנו לו כרטיס, לקחו אותו לשדה התעופה והסיעו אותו לארץ ישראל. שם ציפתה לו קבלת פנים חמה וחיים חדשים כיהודי במולדתו.

 

 

(מתוך הספר אור חוזר 4 מאת המחבר, שעתיד לצאת לאור)

ליצירת קשר לסיפור תשובה –  odedmiz@actcom.co.il