בתופים ובמחולות – ראיון

הרב מרדכי שיינברגר בישר לה שתפקידה בעולם הוא לעורר את לבבות הנשים, הרבנית ימימה מזרחי אמרה לה שהיא שרה ומתופפת בדיוק כמו מרים הנביאה. עם אלבום חדש, המשלב בין מוסיקה ורפואה אלטרנטיבית, שתי אהבותיה, ציונה אחישנה זילברשטיין, משתדלת למלא את שליחותה.

ציונה אחישנה זילברשטיין (36) הייתה בחורה כבת 26 שחיה עם משפחתה בקליפורניה, בעת שפגשה לראשונה בחייה אדם דתי. בנוסף לעיסוק שלה אז במוסיקה, היא שימשה כמלווה רוחנית של חולים סופניים בית החולים. מאחוריה היו כבר כ-20 שנות ריקוד על הבמות הנחשבות בסביבה, אך כל זה לא הספיק לה. "כל הזמן היה חיפוש" היא נזכרת היום, "לחפש את ה’ בעולם שאומר שהוא לא קיים. חיפשתי את ה’, חיפשתי אמת, רציתי אור אבל מצאתי הרבה חושך. תמיד שרתי וזה היה עבורי נקודת אור בתוך העולם החשוך, משהו שהזכיר לי שיש לי נשמה, שיש משהו מעבר לעולם הגשמי. רציתי שהשירה שלי תהיה נקייה, כמו תפילה, אך לא ידעתי בכלל מהי תפילה".

לאחר מספר חודשים, בהחלטה אמיצה, עזבה ציונה את הקריירה שפיתחה ואת המשפחה ועלתה לארץ ישראל, לבדה. "כשהגעתי לארץ היה לילה ומהמטוס הגעתי ישר לבת עין. התעוררתי בבוקר והנוף הראשון שראיתי היה הרי יהודה. הרגשתי שחיברו אותי לחשמל, הרגשתי בתוך תוכי שזה המקום שלי. אני יודעת שהמוסיקה והרפואה שאני עוסקת בהם באו לי בזכות ארץ ישראל. ההשראה האמיתית למוסיקה ולניגונים באה לי בזכות ארץ ישראל, וזו הסיבה שרציתי לחיות פה והסכמתי לעזוב את כל הנוח והמוכר. יש פה פשוט כוח אחר", היא מדברת בערגה ובהתרגשות על המקום שנראה לנו לפעמים כל כך טבעי ומובן מאליו.

כשהגיעה לארץ פגשה את הרב מרדכי שיינברגר מהעיר העתיקה בירושלים, שאמר לה כי המטרה שלה היא להעיר משהו רדום בליבה של כל אישה. את השם ציונה קיבלה כשעלתה לארץ כיוון שהיה לה שם לועזי, ואת שמה המיוחד "אחישנה" קיבלה במתנה לרגל נישואיה מהרב שערך להם את החופה. ונדמה כי היא לא יכלה לבחור שמות מתאימים יותר מאלה, בעבורה.

מה הסיפור שלך?

היא מתגוררת עם בעלה ושתי בנותיה ביישוב ‘האור הגנוז’ שליד מירון ומלבד מוסיקה היא מטפלת ברפואה אלטרנטיבית (דמיון מודרך, צ’י קונג ושיאצו) ומלמדת במגמת "הישם" (הויה יהודית, שלווה מזרחית) ב’אלימה’, מכללה ללימודי רפואה משלימה ברוח יהודית. במדרשת "צפנת" בצפת היא מלמדת "התבוננות וניגון". "המוסיקה בשבילי היא גם רפואה, כי המוסיקה הכי טובה היא כזו שמעירה את הנפש של מי ששר ושל מי שמקשיב וגורמת לגילוי הנשמה. המוסיקה מרפאת כי זה המקום שהגוף פוגש את הנשמה".

קול שירתה מרגש ונוגע, מלטף ממש, והלחנים המיוחדים שנתנה למילות תפילה עתיקות מצליח להכניס בהן עוצמה מחודשת, עד שנשים רבות מעידות ששיריה מחברים אותן ישירות לבורא עולם ופורטים על מיתרי נשמתן בצלילים אתניים.

"ותיקח מרים הנביאה, אחות אהרון, את התוף בידה, ותצאנה כל הנשים אחריה" היא מפליאה לשיר באחד מאלבומיה הנמכרים ביותר, "תוף מרים". "אני בטוחה שכך מרים הנביאה הייתה שרה", החמיאה לה הרבנית ימימה מזרחי לאחר הופעתה בחג הפסח האחרון בצפת. (כנראה שהרכב מנצח לא מחליפים וציונה הופיעה לצדה של הרבנית ימימה, באוהל הנשים בפסטיבל "חדא כנישתא" שהיה לא מזמן). במופע שלה היא שרה, מנגנת במגוון כלי נגינה, כולל תוף מרים, ורוקדת. "בעלת קול מדהים וסיפור חיים מדהים לא פחות" נכתב עליה פעם ב’NRG’ אך היא, בהופעותיה, מלבד נגיעות קטנות, מעדיפה לדבר על ה’ ופחות על עצמה.

"אז מה הסיפור שלך?" אני שואלת אותה והיא מצטנעת וצוחקת. "הסיפור הכי מדהים בעולם הוא זה שילדה שגרה בחו"ל כל החיים שלה ולא יודעת ולא שומעת על ארץ ישראל, יכולה לגור היום ביישוב ‘האור הגנוז’, עם חלון להר מירון, בצילו של רבי שמעון. זה ניסים ונפלאות".

לא לשכוח לנשום

יותר מ-9 אלבומים היא הוציאה עד כה. אלבומה החדש, "הרפו ודעו", מכיל מוסיקה בה היא משתמשת בטיפולים. "אלו שירים שעוזרים להתחבר לתדר אחר, להרפות", היא מסבירה.

"המקום שאני רוצה להיות בו הוא שמישהי אחרי ההופעה או הטיפול תהיה שונה מלפני כן, ושגם אני לא אשאר אותה אחת שהייתי לפני כן. אם אני מרגישה אחר כך בדיוק אותו הדבר אז אני יודעת שזה לא היה זה, שלא עשיתי את מה שהקב"ה שלח אותי לעשות".

עוד בטרם עלתה לארץ נחשפה לתחום הרפואה האלטרנטיבית. "היו לי חוויות עם צלילים, שהבנתי שבתוך הצליל יש כוח לרפא, אבל זה נשאר עדיין במקום מופשט – ידיעה ברורה עם רצון לדעת לטפל. מה לעשות עם זה למדתי רק בשנים האחרונות".

בז’אנר שירת הנשים ניתן להגדיר אותה כ"חלוצה", או כ"נחשון בן עמינדב" של הנשים, שהייתה מוכנה לקפוץ ראשונה למים, כפי שנכתב עליה בעבר. "כשהתחלתי לשיר בפני נשים, זה היה ממש חידוש, לא כמו היום. כולן ביקשו ממני אז לשיר משהו שמח, שיקפיץ, אבל אני באתי להגיד להן שהשמחה האמיתית זה גם להיות מסוגלת להשתנות, להיפתח, להכניס את ה’. כמו במעגל של מרים, עם התופים – הנשים רקדו במעגל כדי שבאמצע תרקוד השכינה. זו המטרה שלי, שיהיה מקום לשכינה, לה’, בינינו".

השירה היא מקום של חופש, אומרת ציונה, וגם עם ההלכה, שלכאורה מגבילה, צריך למצוא את הדרך לעשות את זה הכי טוב, הכי נקי, להיות צינור. את העובדה כי התגובות לשיריה מחממות את הלב היא מסבירה בכך ש"כשנשים שומעות שירה של נשים, זה עושה להן משהו בנפש. הקהל אמנם יותר מצומצם, אבל הוא חי. לתפילה של נשים יש כוח, אין לנו מושג מה זה קול של אישה, זה משהו חזק מדי בשביל שכל העולם ישמע את זה כרגע".

שמעתי שאת מנהלת אורח חיים טבעי והוליסטי. מה זה אומר?

"הרבה לנשום. לנשום את האוויר של ארץ ישראל. לזכור לנשום" היא משיבה ומוסיפה כי היא משתדלת גם לראות הקשרים בין דברים: "אם כואב לי באיזה מקום בגוף, אז לא להשאיר את זה ברמה הפיזית, אלא לחשוב מה הגוף מנסה להגיד לי. לראות את הקשר בין כל מה שאני אוכלת, חושבת, עושה, קוראת – הכל מחובר אחד לשני. להיות בתהליך של מודעות".

"במקום לשים דגש על מה שמפריד בינינו, צריך לשים את דגש על מה שמחבר. קצת פחות להתעסק בחיצוני – בזרמים, בלבוש, ויותר להתחבר ללב של הדברים. יכולות להיות נשים מכל מיני זרמים והעיקר הוא שאנחנו ביחד, כמו עם מרים שכתוב "ותצאנה כל הנשים אחריה", יש מקום כזה דווקא אצל נשים, שיכולות להתעלות מעל כל הפירוד ולהגיע למקום של אחדות".

"אני מאמינה שאנחנו בהכנה לגאולה" אומרת לי ציונה אחישנה לקראת סיום, "וכשבאים ניסים ונפלאות, אנחנו חייבים להודות לה’, כל אחת עם התוף שלה והאמונה שלה. יבוא היום שנראה כאלו ניסים ונפלאות, שנצטרך לשיר ולרקוד, וכל מפגש של נשים זו הכנה לגאולה – שנזכור ונדע איך עושים את זה. זו השירה של הנשים – לזכור ולדעת מה נעשה כשיבוא רגע של אמת".

(באדיבות שבועון מעייני הישועה)