ההצגה חייבת להימשך

זו שוב אני,

שוב אני שמביטה בעצמי מבפנים ולא מכירה אותי. הפכתי זרה גם לעצמי, נוכרייה על אדמתי. שוב נעמדתי חסרת נשימה מול חתיכת חושך גדולה שאין לי יכולת ממשית להחזיק אותה בין שתי ידיי, והחושך הזה הוא שלי, והוא צורח והוא בועט והוא שורט אותי, והוא משתולל לי בין הידיים.

והאמת, אין לי מושג איך עוצרים את הרכבת הזו שלוקחת אותי מכאן, מעצמי.

והרעש בתוכי מתגבר, ואני רוצה רק שקט, והעולם מכווץ אותי עד דמעות, והדמעות זולגות וזולגות וכואבות לי העיניים. אני בוכה ומתפללת שמישהו שם ישמע אותי ויציל אותי מעצמי, מהפחדים שלי, מהדמיונות, מהשקרים. מהמסכות שלי.

ונדמה לי, לרגעים, שהעולם הזה חירש ואילם ודומם, וזו רק אני שמשתגעת בין כותלי הלב שלי, שואגת ומבקשת נחמה.

מאמרים נוספים בנושא:

איש מלחמה

במלחמה הזאת אנחנו ננצח

מלחמה עם כלים אחרים

והמלחמה הזו, המלחמה הזו מתעוררת בקרבי שוב ושוב, והיא לא מרפה ולא מניחה לי לנשום באופן סדיר.  

ואני שואלת אותו כשדמעות מכסות את פניי, "עד מתי תמתח אותי ותכווץ אותי ותשבור אותי לרסיסים? עד מתי תאחה את הפצעים ותפיל אותי ותנגב לי את הדמעות, ותאמר שהכל בסדר? אין לי כוח יותר, אתה מבין? אין לי כוח! אני כל כך קטנה ועלובה ומכווצת עד אימה, והמידות שלי גדולות עלי וקטנות מידי, ואין לי אוויר, ואני עייפה, ודי נמאס לי מכל הסיפור הזה שלי, אז מתי תסגור את האור ותודיע חגיגית: 'שלום לכולם, ההצגה נגמרה אפשר ללכת?'…

אבל ההצגה נמשכת, ההצגה הזו שמציגה דרמת מלחמה עקובה מדם, עודנה חיה ונושמת במלוא עוצמתה, וקולות של תותחים נשמעים ברקע ויריות של כדורי נחושת עמוסים באבק שריפה מתעופפים באוויר, וטנקים יורים לעברי והחרב של הלוחם האימתני והמכוער הזה נשלפת ישר אל מול הפרצוף שלי. והנשימה שלי נעתקת. הגוף שלי מתאבן. והחרב בידי קצת רופפת, מעופפת.

"עלובה שכמותך" הוא קורא לעברי בקולו האכזר, "כדאי שתפסיקי להילחם בקרב, את לא רואה שהפסדת כבר מזמן? מתי תביני את זה? את לא יכולה להיות צדיקה ורגועה ושלווה ואישה טובה! את כישלון מוחץ!"

אני בולעת את הרוק ומשחררת דמעה שנושרת בזעם על לחיי השסועה. אוחזת בחרבי כאילו הייתה  קרש הצלה, ואז אומרת בקול רועד "המנצח, הוא לא מי שמנצח בקרב, הוא מי שחרבו עדין שלופה!"

הוא מחייך לעברי חיוך מלא שטנה, "עוד נראה" הוא אומר, "אני אחכה לך בפינה.  דרך אגב, נראה אם הכאב של הניסיון הזה, יעבור".

ואני נותרת על עמדי, מאובנת, וזו שוב אני – שוב אני מביטה בעצמי מבפנים ולא מכירה אותי. הפכתי זרה גם לעצמי, נוכרייה על אדמתי.

שוב אני חסרת נשימה מול חתיכת חושך גדולה שאין לי יכולת ממשית להחזיק אותה בין שתי ידיי, והחושך הזה הוא שלי, והוא צורח והוא בועט והוא שורט אותי, הוא משתולל לי בין הידיים. איך מרגיעים אותו?

אולי גם זה יעניין אתכם:

לגדל פרחים למלך

מתנות קטנות

והעיקר לא לפחד כלל!

* * *

"אז מה עכשיו?", שואלת בלאט כשמעלי חגים מטוסי קרב אימתניים ומכל צדדי חגים אויביי, "המנצח הוא מי שחרבו שלופה!" אני נזכרת, המנצח האמיתי הוא מי שממשיך להחזיק בכלי הנשק שלו, בחרבו החדה!

אז אני בוחרת לא להתייאש, לא ליפול. וברגע הזה שאני בוחרת לקום עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, אני מוכיחה שאני המנצחת, אני בצד שלך בורא עולם, ולמרות שנפלתי לאן שנפלתי ושעשיתי מה שעשיתי – לא אכפת לי כלל! אני רוצה לעשות רצונך. "לעשות רצונך חפצתי".

והפנים שלי שחורות כפחם וידיי פצועות וחרבי התעקמה בחלק של השפיץ והאפוד שלי כבר לא זוהר ולא מאיר, סתם אפוד פשוט, קרוע ובלוי, שומעת את קולו של הצדיק שזועק בקול גדול ומזכיר לי שאין שום ייאוש בעולם כלל! אין, הוא לא קיים. הוא רק תעתוע שעובר וחולף.  

אבל העולם מסנוור אותי ומודיע חגיגית – "מי שמנצח הוא מי שסיים להילחם", ואני סותמת את האוזניים ומשתיקה את כל הקולות המטרידים. "לא! מי שמנצח הוא מי שחרבו שלופה!" שוב זועק לו הצדיק מתוך הקולות המאיימים על חיי.

ואני מחייכת, חיוך עקום אבל מלא אמונה, והרוח מנשבת על גבי ומקפיאה את עצמותיי הדקות.

זהו עוד סיפור של דמות קטנה ושברירית העומדת לה חסרת נשימה בתוך שדה הקרב, מרוטשת ומרוסקת, והחרב, עם השפיץ השבור שלה, בוהקת לה בשמש, אך מחייכת.

למה? כי ההצגה חייבת להימשך!