המתנה

כל אחד והסיפור שלו, כל אחד
והחבילה המיוחדת לו, אבל לכולנו
רבי נחמן נותן את המתנה הנפלאה
שתסייע לנו להתמודד עם אתגרי
החיים.
 
 
רבי נחמן נותן לנו מתנה שאנחנו לא ממש ראויים לקבל: את הדעת להכיר ולהתקרב לבורא. כלומר, מודעות רוחנית. ושלא תחשבו שמדובר כאן בדבר של מה בכך, זאת הדעת שרבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש זי"ע גילה בעולם, הדעת שגורמת לאדם להיות כל הזמן בשמחה. אולי שמחה היא לא המילה המדויקת, אלא לחיות, להרגיש חי ולחיות באמת. לדעת שיש דבר כזה שאדם יכול להיות בשמחה תמידית ומלא חיים. הצדיקים שרצו להיות קרובים לבורא לא כל כך התייחסו למה שעבר עליהם בחיים, מצד הבכייה והתלונות כמובן, להם הייתה זווית ראיה אחרת על מה שחוו.
 
אבל היום, שבקושי אפשר למצוא אדם שלא מתלונן ומסתכל על חייו כעל מסכת ייסורים בלתי נגמרת ונסבלת, איך זה רלוונטי לגבינו? איך אפשר להסתכל על הדברים אחרת?
 
כשמסתכלים על הדברים עם הדעת שרבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש לימד אותנו, הקליפות – כוחות הרוע והטומאה שגורמות לעצבות וייאוש – נעלמות כולן. ההרגשה של כביכול מרחיקים אותנו מהבורא אף היא נעלמת. ההתמודדות עם מה שאנחנו חווים היא מאוד אינדיבידואלית, כל אחד והסיפור שלו, כל אחד והחבילה המיוחדת לו, אבל לכולנו רבי נחמן נותן את המתנה הנפלאה שתסייע לנו להתמודד עם אתגרי החיים.
 
 
"כשאדם יודע שכל מה שקורה לו – זה הכל לטובה" – זו המתנה שקיבלנו בהר סיני, רק ששכחנו ממנה. לפני למעלה מ-200 שנים רבי נחמן בא להזכיר לנו שקיבלנו מתנה כזאת (ליקוטי מוהר"ן ח"א, ד) – מתנת האמונה. ומה זה אומר? שבורא עולם איתנו כאן, בין אם הדברים הולכים כמו שצריך ובין אם לא כמו שהיינו רוצים, אנחנו צריכים לדעת שהכל מהבורא ובהשגחה הפרטית המתוקה שלו עלינו. כשאנחנו מאמינים בזה, אנחנו מעלים את השכינה. "יש כאן מלך שיושב על כסאו. הוא מארגן את הכל – כל מחשבה, דיבור ומעשה. וכל מה שעושים לי – את הכל הוא מתזמן ומסדר". זוהי מלכות השם, וכאשר לאדם יש את האמונה הזו הוא מעלה את מלכות השם עוד ועוד.
 
זאת למעשה המשימה היומית של האדם. יש עת להתפלל ועת ללמוד, והמשימה של כל היום היא להמליך את הבורא על כל מה שאנו חווים ולקבל את הכל באהבה, לא להתבלבל או להרהר אחרי מידותיו ולחשוב ש'אם זה היה אחרת אז…' הקב"ה שולט בהכל. אני מתפלל אליו והוא עוזר לי.
 
יעקב אבינו ירד למצרים לגור שם יחד עם יוסף בנו, ושם, כפי שאומרים המפרשים, חווה את השנים הכי טובות של חייו. יעקב הוא הדעת עצמה – לדעת ולהכיר את הבורא, ויוסף בנו הוא הדרך להעביר את הדעת הזו לדורות הבאים אחריו. יעקב ויוסף ירדו למצרים כדי ללמד אותנו איך לשרוד במצבים הכי נמוכים שיכולים להיות לנו בחיים. מצרים הייתה מלאה בכשפים ואשליות. היה שם שפע של זהב וכסף וזוהר, וגם שפע של זוהמה ושחיתות. וממש שם כל אחד צריך לתקן את עצמו עם הקדושה של להיות ישראלי. לדעת שהמעט שהוא יכול לעשות מספיק וטוב. בדרך זו הוא עושה אפילו יותר, ואז עוד קצת, עד שמגיע לחיים האמיתיים.
 
אם בורא עולם שלח אותי לכאן, ואני מבין שכל מה שקורה איתי הוא רק לטובה – אז ברור שאני כאן כדי לתקן. ידיעה זו מחיה אותי. ועם התעוררות וחיות זו אני יכול לעשות תשובה אמיתית, לשמור על עצמי מכל רע, ובסוף, אפילו לברוח מסגנון החיים המצרי ולהתקרב לקדושה. אבל יש תנאי – אנחנו חייבים להישאר עם הראש למעלה בכל מצב, אפילו במצבים הכי קשים ובמקומות הכי נמוכים. תאמינו שיש לזה מטרה, שאתם מתקנים משהו, ושבורא עולם נמצא אתכם ממש. תקראו לו, תבקשו ממנו עזרה, ובשאר היום תהיו בשמחה. זאת הדרך לצאת החוצה.
 
אבל אם אדם אומר 'נכשלתי וזה סימן שלעולם לא אצליח' אז הוא נשאר למטה. זה מה שעמלק אומר. אבל אנחנו אומרים 'נפלתי, אולם אני מתחיל שוב פעם מההתחלה. מחדש'. אז תדעו שזה תיקון ותהיו שמחים שאתם, ברוך השם, עושים משהו. תוסיפו עוד קצת, כל מה שאתם יכולים, ואיך שזה הולך לכם, ותהיו שמחים.
 
וגם, תשמרו היטב על המתנה שרבי נחמן נותן לנו, כי לא כל יום מקבלים מתנה כזאת.