זה לא קורה פתאום!
אומרים שהכעס מזיק לבריאות, אבל עד שלא הרגשתי את זה על הבשר שלי לא הבנתי עד כמה הוא נכון. ועוד משהו, "לי זה לא יקרה" זה משהו שבאמת קורה! ראו הוזהרתם.
חשבתי לעצמי, שככה פתאום, נכנסתי לתוך סיטואציה לא ברורה וקשה מלהכיל. לפתע פתאום, חוקי המשחק השתנו וכבר לא הייתי כתמול שלשום. עכשיו, הדברים מתנהלים אחרת ואני צריכה להתמודד עם מצב חדש וכללים אחרים שטרם הורגלתי אליהם.
היום, אחרי למעלה משלושה חודשים של התאוששות והבראה תודה לא-ל, השכלתי להבין שאין דבר כזה "פתאום", כי "פתאום" זה תהליך ארוך של שחיקה והתמודדות לא נכונה. דברים לא קורים סתם כך ובוודאי לא בבום. אצל בורא עולם קיימת חוקיות ברורה גם בתהליך של הדברים ובשרשרת התגובות. דברים לא קורים סתם כך "יש מאין" גם אם לכאורה לא היינו מודעים לדברים, לכל דבר יש הסבר ועוד יותר מזה – תכלית!
אז ככה, אומרים שהכעס מזיק מאוד לבריאות ולכן צריך להיזהר ולהימנע ממנו ככל שניתן. היום, אחרי שלושה חודשים, הבנתי עד כמה המשפט הזה נכון, ועוד יותר – אחרי שהרגשתי על בשרי עד כמה הוא נכון. הבנתי גם, למרות שבמוח האחורי התובנה הזו קיימת אך משום מה לא באה לידי ביטוי ברוחניות או בגשמיות – שהקשר בין הגוף והנפש הדוק מאוד ודו כיווני ושלחץ נפשי משפיע על איברי הגוף השונים! (לא משהו חדש, נכון?).
אבל בחיים כמו בחיים, אוהבים לחיות עם המשפט המזעזע-מתעתע של "לי זה לא יקרה", משל היה אשליה דמיונית ואני בכלל נמצאת מחוץ למשחק. אז זהו, שלא! לפני שלושה חודשים זה קרה לי ובגדול, הייתי בתוך המשחק הזה בלית ברירה.
לא האמנתי שאפשר להידרדר כל כך מהר ובכזאת קלות. הלחצים הנפשיים עלו על גדותיהם, רעשים גדולים בתוך הלב והנשמה, כעסים ומתחים בלתי נסבלים – כל אלה נתנו את אותותיהם כמו שצריך. אבל במקום לעצור ולנשום עמוק, להאט את הקצב המסחרר, להתבונן ולהסתכל פנימה, לחשוב ולטפל בדברים, במקום לפעול עם כללי האמונה – בחרתי בדרך הכי עקומה שרק אפשר. זה דומה לחוק הפיזיקלי שאומר, שככל שתזרוק יותר חזק את הכדור על הקיר הוא יחזור אליך כבומרנג באותה עוצמה שהשתמשת. זה מה שקרה לגוף ולנשמה. הפעלתי כוח, הטחתי בקיר, והם החזירו לי בחזרה. ואם כבר שאלתם, אז הם ניצחו בגדול, מוטטו אותי לגמרי.
ככל שחשבתי שאני מסוגלת לדחוק בגוף ובנשמה שלי יותר, לנסות להתעלם מהדברים, להמשיך לכעוס ולהתעצבן על כולם – כי במצבי לחץ אני עצבנית (תירוץ עלוב…) ואני גם נוטה לאכול בצורה מופרזת – כי "אכילה רגשית" מאפשרת לי סוג של שחרור לכעסים וביטוי ללחץ שמשתולל בפנים (נו, באמת…) והמתוק המתוק הזה עושה לי מה זה טוב, ואיך שלא יהיה האנדרנלין, הסוכרים והג'אנקייה ממריצים (חחחחח…. על מי אני עובדת?)
אבל כמו שאמרתי לכם, לגוף ולנשמה חוקים משלהם. עם כל הכבוד לסטרס ולמועקה הנפשית, הגוף צריך להמשיך לתפקד ואצלו "עסקים רגיל" זה במלוא מובן המילה, ואם לא נותנים לו את הקרקע שהוא צריך להמשך תפקוד נאות הוא מתחיל לגלות סימני מצוקה, והסימנים האלה לא פעם כואבים, ומאוד.
מאמרים נוספים בנושא:
זה התחיל עם בחילות וצרבות בתוספת של כאבי בטן נוראיים, שהתפתחו לעצירויות קשות אליהם התלוו טחורים ופיסורה. מהר מאוד מצאתי את עצמי מושבתת לחלוטין. לקום מהמיטה היה פרויקט גדול עבורי, וזה עוד בלי להזכיר פעולות שגרתיות ופשוטות שלא יכולתי לבצע. הפכתי למומיה בעל כורחי, הכאבים שיתקו אותי ובקושי יכולתי לנשום.
חג החנוכה הגיע ואיתו האור הגדול של החג, אבל אצלי הכאבים רק התעצמו והחולשה פירקה אותי לחלוטין. אורות? הייתי בחושך מוחלט. הכל כאילו נסגר עלי והכאבים הטריפו את דעתי. כתלמידה של הרב שלום ארוש, ידעתי גם ידעתי שאני צריכה לשאת את עיניי וליבי אל השמים ולומר, כן גם אם זה כואב ובלתי נסבל – תודה רבה לך בורא עולם! וכן, אני גם יודעת שאין ייסורים ללא עוון ושהכל, אבל ה-כ-ל לטובה!
הרב יובל אשרוב הדריך אותי בימים אלה כיצד לצאת מהברוך אליו נכנסתי. התהליך היה ארוך, סיזיפי, מייגע, קשה ובעיקר כואב. כאבים של לחתוך בבשר החי. עברתי שלושה ימי צום וכמעט חודש עם מיצים מסוננים בלבד.
את התמיכה הנפשית והפיזית קיבלתי מבעלי היקר שהיה שם כל הזמן ודאג. וכמובן, מהרב שלום ארוש שבירך אותי על בסיסי יומי לרפואה שלמה. ויותר מכל, אחזתי בבורא עולם בכל כוחי וביקשתי ממנו שיעזור לי להאמין שהכל כולל הכל מאיתו ושלסבל הנוראי הזה בוודאי יש תכלית, גם אם עכשיו אני לא מצליחה להבין מהי. זו הרי הפואנטה של האמונה – לא להבין בשכל או ברגש אלא לקבל את הדברים כפי שהם, בעיקר ברגעים הכי חשוכים ובמקום הכי מעצבן שיש בעולם – בתחתית. כן, גם שם האמנתי שאבא היקר שלי שבשמים נמצא איתי ושאני לא לבד, אחרת לא הייתי עוברת את זה. זה נתן לי כוחות להמשיך הלאה למרות הכאבים והייסורים.
הימים עברו והתחלתי להתאושש מעט. הצלחתי אפילו לקום מהמיטה וללכת קצת בבית ועוד כמה צעדים בחוץ. פתאום (אחרי כמה חודשים, אתם מבינים?) גיליתי שיש עולם חי וקיים מלבד הייסורים והכאבים. ההתרגשות גאתה בתוכי כשעמדתי בחוץ והסתכלתי אל השמים ואמרתי לבורא עולם – 'תודה, אבא, על כל החסדים, שום דבר לא ברור מאליו אפילו לא צעד אחד קטן…' זה היה היום בו הרגשתי את אפסיותי ושאין לי שום כוחות משל עצמי, מלבד אלה שהקב"ה נותן לי.
באותם ימים הבנתי את העוצמה שבברכת "אשר יצר" ה"קטנה" אבל הענקית, זו שאומרים אחרי שיוצאים מבית הכיסא: "ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים (כגון פה, חוטם ופי הטבעת) חלולים חלולים. (שיש בתוכן חלל כמו הלב והמעיים), גלוי וידוע לפני כיסא כבודך, שאם ייסתם אחד מהם או אם יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך אפילו שעה אחת, ברוך אתה השם רופא כל בשר ומפליא לעשות" (האדם נברא כך, שכאשר הוא עובר במעי אמו פיו סתום וטבורו פתוח, וכשיוצא לאוויר העולם פיו נפתח וטבורו נסתם. גלוי וידוע לפניך השם יתברך, שאם פיו של התינוק היה נפתח חלילה במעי אמו היה מת מיד, וכן היה אם היה עושה את צרכיו בתוך מעי אמו, היא הייתה חלילה מתה. ואם חלילה היה יוצא כשפיו סתום גם כן לא היה יכול להתקיים. וכן אם, חס ושלום, היו נסתמים איברים שדרכם להיות פתוחים כמו הפה, החוטם ואיברי הפרשת הפסולת לא היינו יכולים לחיות. מתוך ספרו הנפלא של הרב שלום ארוש – השם רפאך עמוד 167-168).
ברכת אשר יצר – ברכת הבריאות, חובה בכל בית, הזמינו עכשיו!
השבועות עברו וברוך השם התחזקתי עוד ועוד. מצבי הרוחני, מצד שני, היה ירוד למרות הניסיונות הקשוחים לראות את הטוב ולהמשיך בכל הכוח ולהודות ולשמוח. היה שם בתוכי הרבה תסכול, לחץ וכאבים והמון עצבים…
עד שהגיע היום בו ריחמו עלי מן השמים והחליטו לומר לייסורים שלי די.
באותו בוקר הכאבים חזרו. "רגרסיה?" שאלתי את עצמי. התחלתי לבכות מרוב תסכול וכאבים, "לא יכול להיות שהכל חוזר…" המצב נראה כמו פלונטר הממאן להשתחרר. "עשיתי הכל חוץ מללכת לציונו של רבי יהודה זאב לייבוביץ זיע"א, דבר שאני עושה כל זמן כשמשהו מציק לי – בגוף ובנפש…" אמרתי ועשיתי. יצאתי אל הצדיק שיפעל עלי בשמים, שיהיה מליץ יושר ויזיז שם דברים בשבילי, בעיקר בכל הקשור עכשיו לרחמים ורפואה שלמה.
כשהגעתי לשם, חברתי אמרה לי להזדרז ולתפוס את האיש שהולך כי "הוא אחד מהצדיקים הנסתרים, הוא היה שמשו המסור והיקר של רבי יהודה זאב והוא יכול לעזור לך". וכך, מבלי להכיר את האיש וכשאני סומכת על דברי חברתי שכלל לא ידעה מה עבר עלי בחודשים האחרונים, מצאתי את עצמי רודפת אחריו ומבקשת שיעצור לרגע. הרגע הפך לשעה תמימה בה מצאתי את עצמי עומדת מול אדם זר לחלוטין שזה עתה פגשתי ומספרת לו על המצוקות והקשיים שלי. הייתי טעונה ומאוד כואבת, פיזית ונפשית, ובכיתי הרבה. התסכול גבר על הרגש… אבל הוא, איש צדיק ויקר, לא התרגש מסערת הרגשות שפרצה מולו, אם כי הזדהה עמי ואיחל לי רפואה שלמה בזכות הצדיק שמנוחת העולמים שלו ממש כאן לידינו, והרגיע אותי בסבלנות ונעימות של אבא אוהב.
בערב, אחרי שנרגעתי, התובנה סוף סוף התבהרה: הסבל הנוראי וכל הבלגאן במערכת העיכול נגרמו לי כתוצאה מעצבים, שגרמו לכאב נפשי ופיזי גדול ובלתי נסבל. ועל זה אומר רבי נחמן מברסלב להיזהר מהעצבות וכל הנלווים אליה – עצבים, כעס וכדומה, וכדבריו "כל החוליים הקשים הבאים על האדם באים לו רק מקלקול השמחה"! וזו סיבה מספיק ענקית לאחוז חזק חזק במידת השמחה, כי השמחה היא הבריאות של הגוף והנפש.
ועוד משהו, הבנתי גם שאין דבר כזה "פתאום" או "כרעם ביום בהיר", זה לא היה זבנג וגמרנו שחטפתי. הגוף והנשמה צעקו הצילו ושלחו אותות מצוקה, ביקשו והתחננו שאפסיק להתעצבן, שאנשום עמוק, שארוץ לאבא שבשמים ואבקש ממנו שיעזור לי, אבל אני הייתי כל כך שקועה בביצת הרגשות המבעבעים והמעצבנים ואיתה ובמו ידי ועצביי גרמתי למצב בו הייתי. ותודה לכם עצבים יקרים שהבאתם אותי עד הלום…
ומצד שני, הצד הטוב, יש את האמונה האומרת – שכל מה שהקב"ה עושה – הכל לטובה הוא עושה. למרות הקושי, התעקשתי כל רגע להודות לבורא עולם ולהפסיק לראות את הדברים כמובנים מאליהם, במיוחד את ענייני הבריאות, כי הם לא ושום דבר אחר בעולם לא מובן מאליו. ויותר מכל, לדעת להודות ולהעריך את מה שיש, כי יש והמון.
וגם, לפעול על פי המרשם – התובנות החשובות – שהקב"ה נתן לי בימים האלה: לעבוד על מידת הכעס שמקלקלת את השמחה ומולידה את כל המחלות הנוראיות הללו.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור