חוף מבטחים
החיים דינמיים, לפעמים הדגל הלבן מתנוסס והים רגוע, ולפעמים הים סוער ומביא איתו גל צונאמי הרסני. שרון רוטר נושמת לרווחה, יש חוף מבטחים!
יש רגעים בהם אני מרגישה כאילו אני טובעת בימה של חיי, כשלפתע, אני מרגישה כאילו אין לי אוויר לנשימה ורק מייחלת שהכל ייגמר כאן ועכשיו, בצורה זו או אחרת. יש תקופות בהן הרגע הזה הוא נדיר, וכפי שהגיע כך הוא גם עובר חיש מהר. ויש גם את התקופות והימים שהרגע הזה מרגיש תדיר, כזה שעלול להפוך גם לרגעים ארוכים מדי.
כשזה קורה, עוברת עלי קשת קשה של רגשות שנעה מתסכול, כעס וייאוש עד לעקשנות, זעם וכוחניות של קרב כמו חיילת במלחמה. הרגעים הללו, בהם אני לא מצליחה להכיל את הסביבה או את עצמי, גורמים לי לשקוע ולצוף חליפות, לכבוש ולהיכבש, לוותר ולהתעקש, להסתחרר ולהרגיש כמו עלה נידף שצריך למצוא את העץ שלו שוב.
אני עושה חשבון נפש וקופצת הלוך ושוב ממצב של התקרבנות למצב של בחירה. רגע אחד מובלת ורגע אחריו מושכת, אבל לאורך כל התהליך הזה מרגישה כובד ועצבות אפילו ברגעים שאני חזקה.
"איפה טעיתי? מה עשיתי לעצמי?" אני מנסה לברר בתוכי האם לקחתי על עצמי יותר מדי. אולי זה באמת גדול עלי, כל העומס הזה עם ההתנגשות הבלתי פוסקת בין הדמיונות, הרצונות והמציאות המכה על פניי?!
מאמרים נוספים בנושא:
מועד ב', החוק הבלתי כתוב של החיים
בעומק האומנה, אני יודעת ומשכנעת את עצמי שהשם לא עושה טעויות ושהוא נותן לי את המשקל המדויק שאני יכולה לשאת על כתפיי. העבודה שלי היא להשתמש במשקל הזה ולגלות איך אפשר לשאת אותו ככל שביכולתי, וכמובן יותר בקלות, ואת מה שאני מרגישה שאני לא מסוגלת להחזיק, פשוט, לזרוק עליו בחזרה.
המציאות כבר הוכיחה שכאשר אני מרגישה שדי, מספיק, זה הסף שלי – הוא שולח לי ישועה מיידית. העבודה שלי היא להיות מחוברת לעצמי ואליו, ולדעת מתי להחזיק ומתי לשחרר. אלא שבתוך המערבולות הללו והמלחמה ביצר מול האמונה, אני מצליחה לאבד את השמחה שלי, ולעיתים נדמה לי שהיא אבדה ולעולם לא תחזור, לפחות לא כמו שהייתה לי פעם.
כשאני מרגישה את האובדן, אני נהיית עוד יותר עצובה ושוקעת שוב בחול הטובעני ובאותה לולאה שחוזרת על עצמה בה אין מקום לשמחה לנבוט.
אבל אני טיפוס אופטימי מטבעי וגם עקשן ולוחמני, אני לא מוכנה מוכנה בשום פנים ואופן להסכים לאבד אותה. אני מוכנה להודות שיש זמנים בהם קשה יותר להרגיש אותה, להסכים לקבל את העובדה שעכשיו זו תקופה מורכבת יותר, להזכיר לעצמי ששום דבר לא פגום בי, גם אם אני מרגישה עצבות או קושי ואני לא מצליחה להגיע למקום של אמירת תודה על מה שיש.
מתוך קבלה זו וההבנה שאני נורמאלית, שאני בסדר, שאשרוד את זה בשלום, מגיעה איזושהי נחת המאפשרת הסתכלות רגועה על המצב. פתאום, יותר קל לי לחייך ולזרוק בדיחה, גם אם אני צריכה עדיין להתאמץ ולדחוק בה לצאת, גם אם כולם סביבי עדיין נראים עגמומיים, גם אם שום דבר לא באמת השתנה במציאות – אני מרגישה קצת פחות כבדה ועם קצת יותר תקווה.
החיים דינמיים, לפעמים הדגל הלבן מתנוסס והים רגוע ונעים, לפעמים הים סוער ולפעמים אפילו אין גלים או שיש גל צונאמי הרסני, אבל יחד עם זאת, תמיד יש באופק – אותו חוף מבטחים. לפעמים נדמה שאולי לא נצליח לשרוד את הסופה ולהגיע אל החוף הזה, אבל עצם הידיעה שהוא שם, קיים בשבילנו, ושאם רק נתאמץ עוד קצת להחזיק את הראש מעל למים ונוכל להגיע אליו, מאפשרת לנו את הכוח לצלוח ולשרוד, את התקווה להינצל, ואת אורך הרוח לא להתייאש בדרך.
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור