חופשה בגיהינום
לא מזמן זכיתי בחופשת החלומות – חופשה בגיהינום. ואני כבר שומעת אתכם צועקים, 'רחלי, איך הפכת לזוכה המאושרת?!...' התשובות לשאלת השאלות בפנים. כנסו.
לפני ראש השנה הייתה לי הזכות לבלות כמה שעות בגיהינום, מה שמוכר יותר כחדר מיון. באמת, ראיתי את האורות המהבהבים בשלט הכניסה כשהפרמדיק והעוזר שלו מהאמבולנס הובילו את המיטה עליה שכבתי. "ברוכים הבאים לגיהינום!" (מוכר יותר כחדר מיון) היה כתוב שם…
ואני כבר שומעת אתכם לוחשים איך אני, רחלי, הייתי ברת המזל שזכתה בחופשה חלומית שכזו?
ובכן, מכיוון שהיה חם, עדיין קיץ אפשר לומר, אמרתי לעצמי 'רחלי, מגיעה לך איזו חופשה קטנה'. אז מה עשיתי? הזמנתי כמה וירוסים מרושעים שעשו כיף חיים בתוך בני מעיי. אני מניחה שזו הייתה האופציה הכי טובה בהתחשב בעובדה שמלון ריץ קרלטון הרצליה היה בתפוסה מלאה. ואולי הייתי כל כך מיואשת ורעבה לקצת זמן נטול בית/ילדים/בעל? ימים יגידו…
בכל אופן, אחרי יומיים של עינויים בחדרי בבית (ללא המזגן!!!) עם חום, כאבי תופת, מחנק, ביום השלישי הייתה קצת הקלה. כאבי הגוף הכלליים אומנם חלפו, אבל את בני מעיי יכולתי לשמוע צועקים בקולי קולות מרוב כאבים. בעלי לחץ עלי להתקשר לרופא המשפחה שלנו. הייתי חלשה בכדי למחות. התקשרתי לרופא וסיפרתי לו מה עבר עלי, בתקווה שייתן לי משהו לכאבים ובזה זה ייגמר.
מאמרים נוספים בנושא:
"ברור" הוא אמר לי, "אבל את צריכה קודם כל לבוא לכאן". זהו, המלכודת כבר מוכנה, אבל אני עדיין לא ראיתי אותה. אחרי שבדק אותי, ועם ההבנה שאחד מילדיי כנראה גם סוחב בבטנו את אותו וירוס (תודה לא-ל, הרבה יותר קל ממני) הוא נעץ בי מבט נוקב ואמר, "גברת רקלס, את צריכה להגיע לחדר מיון כדי לקבל אבחון כירורגי. צריך לשלול אפנדיציט".
ד"ר, אתה על כדורים? חשבתי לעצמי וגם רציתי לשאול אותו. "לנו הרופאים יש את הנטייה לקפוץ ישר למסקנות גרועות כדי לשלול אותן" הוא אמר לי. תשמעו, זה לא עשה לי טוב. רציתי לברוח מהפיל הזה שהיה שם בחדר, הווירוסים המרושעים שפלשו לי לבטן, אבל הייתי חלשה כדי למחות. הוא חיבר אותי לשקית מלאה נוזלים ישר לתוך הווריד ונתן לי משהו שאמור היה להרגיע את הכאבים, אבל בפועל לא עשה שום כלום. אחרי שהשקית התרוקנה לתוך הווריד, הוא קרא לאחות וביקש ממנה להזמין לי אמבולנס.
אני לא מאמינה!!!! זה הרגיש כאילו הכניסו אותי לסיוט הכי גרוע שנחלם עלי אדמות. חדר מיון? לאאאאא, אני לא רוצה. "ריבונו של עולם, אבא יקר שלי שבשמים, למה אתה עושה לי את זה?" שאלתי, וטונות של רחמים עצמיים הציפו אותי. הנסיעה באמבולנס הרגישה כמו רכבת הרים מהגיהינום (זה כנראה בא עם הדיל של חופשת "הכל כלול", או משהו כזה).
הם הוציאו אותי עם המיטה והכניסו אותי לחדר המיון, שם הניחו אותי אחר כבוד בפינה חשוכה במסדרון מול הקיר. חדר מיון, נו מה כבר יש לצפות? במיאמי, המקום בו גרתי לפני שעליתי לישראל, חדרי המיון היו מפוארים פתאום נזכרתי…
אחרי כמה דקות הפרמדיק ושני המלווים עזבו אותי לנפשי, שם בחדר המיון בפינה החשוכה מול הקיר שבמסדרון. באמצע כל הבלגאן עמד צוות חדר המיון, קבוצה של רופאים ואחיות רעננים וצעירים, משום מה מלאי מרץ ואנרגיות. אחרי ששרדתי את הכאוס, תחושה כבדה של חוסר אונים החלה לעטוף אותי בכוח. הייתי תקועה, כלואה, לא היה לי לאן לברוח. זה היה מפחיד.
ניסיתי בכל כוחי ליישם כמה כללי זהב למצבים כאלה שלמדתי, 'תודה רבה לך בורא עולם על הצער, הסבל…' אבל לא יותר מזה. בין לבין, בכיתי, התמלאתי בעוד רחמים עצמיים וגררתי את עצמי לשירותים עם שקית שתקועה לי לווריד. לא צוחקת. בשכלי הבנתי שהקב"ה שם אותי כאן מסיבה טובה, והוא בהחלט יודע למה. ניסיתי להבין ואפילו מצאתי כמה סיבות טובות כשהתחלתי לפשפש בעניין, ובעובדה שקיבלתי גם חופשה בגיהינום בחינם וגם שרברב רוחני – ניקיון עמוק רציני. אבל עדיין, הייתי במצב של רחמים עצמיים. שמחה הייתה ממני והלאה, בטח לא בסיטואציה הנוראית הזו.
אולי גם זה יעניין אתכם:
האור בקצה המנהרה שהבזיק לי בגיהינום היה האח שבדק אותי בפעם הקודמת כשהייתי שם, והפלא ופלא, גם זכרתי את שמו. "לוי" בכיתי-צעקתי, "תן לי משהו לכאבים ו-מ-ה-ר-!!!", ולא היה מאושר יותר מלוי למלא את מבוקשי. כששכבתי על המיטה והרגשתי איך העפעפיים נעשים כבדים וסוגרים על העיניים, הבנתי שפרוטקציה היא משהו מה זה מגניב (השפעה של החומר?…)
שמונה שעות אחרי. יצאתי משערי הגיהינום והייתי בדרכי הביתה, לחדר האהוב שלי (כן, זה בלי המזגן). ידעתי גם ידעתי שמדובר בדינים לא קלים ששרו עלי, אבל רציתי תשובות קצת יותר ברורות. רציתי לדעת למה הייתי צריכה להיות חולה כל כך, ולא פחות, לזכות בחופשה מסרטי האימה?!
למחרת, כשהתחלתי להרגיש שוב כמו בן אדם (איזה כיף) פתחתי את ספרו הנפלא של הרב שלום ארוש – השם רפאך, והתחלתי לחפש רמזים ותשובות, ומה שקראתי הדהים אותי. קודם כל, הרב כותב שרבי נחמן מברסלב אומר שכאבים במעיים – זה אומר שיש על האדם דינים קשים. טוב, תודה אבא ורבי נחמן, את זה כבר הבנתי. דבר שני, הוא גם כותב שייסורי גלות מכפרים על חטאים. אבל לא רק, להיות בבית חולים זה כמו להיות בגלות. א-מ-ן לזה!
"ילדה מתוקה שלי" שמעתי את אבא האהוב שלי שבשמים קורא לי, "אני מנקה אותך מכל האשפה שהצטברה שם בפנים! אז הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות הוא לומר 'תודה לאבא שלך, לא חושבת?'".
"הללו את הבורא!!!" השבתי לו בהתלהבות.
אם אתם חווים אתגר בריאותי, אני באמת מרגישה ומזדהה אתכם מעומק לי וקרביי. אבל תאמינו לי, יש דברים גרועים יותר מאתגרי בריאות. בכל אופן, אתם לא צריכים לסבול לשווא. למעשה, זה רק ירחיק את המטרה שלשמה הצער הזה בא להכאיב לנו.
"הכל לטובה" זו לא רק מנטרה שטחית. הפנמה והבנה הופכות אתגר בריאותי, וכל אתגר בחיים, לנסבל יותר.
אז למען השמחה שלכם, השפיות שלכם והסיבה שלכם לחיות, קראו את הספר השם רפאך, ו-מ-ה-ר-!!! אם אחד מהיקרים לכם חווה אתגר בריאותי, תנו לו את הספר הזה, זו מתנה יקרת ערך ברגעים כואבים ומאתגרים שכאלה. עזרו לו, ולעצמכם, למצוא את הטוב שבסבל. כן, גם אם זה קשה. עזרו לו, ולעצמכם, לפתח קשר חזק עם אבא שבשמים, כי זה משהו שכולנו צריכים.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור