למנגינה הזאת צריך תווים

לא פעם, אנו מייצרים בעצמנו מתקפות
על עצמנו. חלק בתוכנו מורד ולא מוכן
להשתפר, חלק אחר רוצה להתעלות, והייאוש
עושה את שלו. ובתוך כל זה מתנגנת
מנגינה. צריך רק לחפש את התווים.
 
 
כדי ליצור מנגינה יש לחבר תווים אלו לאלו.
 
היכן אנו יכולים למצוא את התווים הראויים לשמש כשיר תודה והלל לבורא עולם?
 
במובן יסודי, התו הוא כנקודה. יש בכל אחד מאיתנו נקודה שרירה וקיימת, טהורה באמת, תו נשגב.
 
נקודה זו עלולה להיות קבורה, מכוסה בשריון של מגרעות, כבדות, עצבות. אבל, מתחת לכל אלו היא נשארת טהורה, כיוון שהטוב הוא אלוקי ובלתי נפסד. כדי לאפשר לנקודה זו לצוף ולעלות, לצאת מעמקי הגלות שלה, כדי לעוף במנגינה הקדושה – צריך כצעד ראשון להאמין במסר המוזיקלי האמור.
 
רבי נחמן מברסלב ממליץ לנו לחפש בתוכנו את התו הנפלא.
 
היכן מתחילים?
 
קודם כל, לדון כל אחד לכף זכות, ואת עצמנו, לא משנה כמה עמוק נפלנו. כששופטים בהבנה, בכף הזכות, כלומר שחוקרים ומחפשים סיבות חיצוניות (ואמיתיות) לשגיאות, אנחנו מעבירים את האדם שאנו שופטים אל הצד הטוב. מוציאם אותו מכף חובה ומעלים אותו לכף זכות. הצדיקים, שהם מלאי רחמנות כלפינו, עוזרים לאנשי דורותיהם לעשות תשובה בכך שהם שופטים אותם לכף זכות.
 
כשרבי נחמן מברסלב מציע לנו ללכת לחפש את הטוב שבנו הוא גם מבטיח לנו, שבעצם אין אדם שלא עשה מעולם מעשים טובים הנרשמים לזכותו. בואו ונחפש, כל אחד מאיתנו את מעשיו הטובים. ודאי שנמצא אותם.
 
אבל, כאשר אנו נזכרים במעשה טוב שעשינו, מיד אנו מגלים איזהו פגם: לא היו כאן מניעים טהורים… הוא נעשה מתוך אינטרס… אוי, גם נקודת אור זו שלנו מכוסה בכתמים!… וכן הלאה.
 
על כך אומר רבי נחמן מברסלב: נמשיך ונחפש ונעמיק עוד ועוד. בתוך הנקודה פנימה זורח אור. אין אפשרות אחרת.
 
כך, נמשיך לחפש ולאסוף תווים – נקודות טובות – כדי לחברם למנגינה שלנו. ואז נוכל לשיר את שיר השם. הרי הביטוי של התו האלוקי של כל אחד מאיתנו הוא שיר שמימי (הרחבה בעניין זה אפשר למצוא בליקוטי מוהר"ן תורה רפ"ב, ובספר אומץ מאת המחבר פרק 5).
 
כדי לכבוש את מקומנו האמיתי, מקום בו נרגיש שלמים עם עצמנו, עם בוראנו וסביבתנו, עלינו להפגין עקשנות ותקיפות. מדוע? הרי ענווה ושפלות נחשבות לשיא המעלות המוסריות! אנו זקוקים לעיקשות מכיוון שככל שנתקרב להשם יגיעו אלינו מבחוץ, ללא הרף, לגלוג, ביקורת שלילית, ספקות, איומים וקנאה.
 
מתקפה אחרת, קשה לא פחות, אנו מייצרים בעצמנו: חלק בתוכנו מורד מול הרצון להשתפר, לא מוכן להתחבר לשאיפות נעלות, נוטה תמידית להתרשלות ולייאוש… לכן אנו מתקיפים את עצמנו בספקנות, בתבוסתנות, בציניות ועוד.
 
כנגד שני אויבים אלה, מבחוץ ומבפנים, עלינו להפעיל את המידה העיקשת, שהיא גבורה גדולה (הרחבה נוספת בעניין זה ניתן למצוא בליקוטי מוהר"ן חלק ב תורה מ"ח, ובספר אומץ פרק 11).
 
צידה לדרך: היום אם בקולו תשמעו – האתמול עבר, אינו קיים כאן יותר. המחר קיים בדמיוננו: אין מי שיודע מה יוליד יום. לכן, היום הטוב ביותר להתחיל בו שינוי הוא היום! הרגע הנבחר ביותר הוא הרגע אותו אנו חווים כעת, למשל בעת קריאת שורות אלה. האם קיים באמת זמן אחר? ובעצם, אין שום זמן כלל.
 
חשוב מאוד, שבשיחה האישית (ההתבודדות) עם השם נלמד לחדש את הרוח, כמו גם את הצורה. נחפש את הייחודיות שבמצבנו הנוכחי ונמצא את המילים המתאימות מכל לתאר מצב זה. זאת תהיה שירה חדשה לגמרי, מעוטרת בחן רב.