מי ינצח?

בתוך האוזן מישהו לוחש לי
את כל התירוצים למה להתעקש
ולא לוותר לו, 'זה תמצית החינוך,
לדעת להקשיב' הוא אומר. מי
ינצח, הקול הילד או אני?
 
 
ערב שבת, זמן קצר אחרי הדלקת נרות השבת. הבית שקט ומואר וניחוח של אוכל וניקיון באוויר, נחת ושלווה מכסים על הכל. למרות האווירה המיוחדת והרגועה הזו אני מרגישה קוצר רוח ולא מצליחה להירגע מהלחץ של ההכנות הקדחתניות.
 
אני מוציאה את הירקות מהמקרר כדי לסיים את הסלטים לפני שבעלי יחזור עם הילדות מבית הכנסת. בדמיוני, מצטיירת תמונה מושלמת בה אני יושבת בנחת על הכורסא ומתפללת או קוראת את פרשת השבוע, השולחן ערוך כולו עם הסלטים, וכשהם נכנסים אני מקבלת את פניהם בחיוך ובשמחה.
 
פוף…
 
הקטנצ'יק, שהיה עסוק כל אותה העת במשחק עם עצמו, נזכר בנוכחותי ומבקש ממני לעזור לו עם הפאזל שהוא בונה.
 
"מתוק שלי, אמא רוצה לסיים את ההכנות לשבת. כבר אתפנה לעזור לך", אני מסבירה בסבלנות, כשברקע מתחילים להישמע קולות הסדקים שבוקעים את התמונה הציורית שחוויתי כמה שניות קודם לכן.
 
"לא, לא, לא רוצה", הוא מתחיל לבכות, "אני רוצה עכשיו!" הוא מתחיל לייצר את הדרמה, ובמרכז הבטן שלי אני מרגישה את הבעירה שמתחילה.
 
מאמרים נוספים בנושא:
לבנות  עם אהבה
שלא יגמר  לעולם
אי נוחות  מתוקה
 
"אני לא יכולה עכשיו חמוד. רק עוד רגע, תחכה בסבלנות וכבר אשב איתך" אני מנסה, שוב, בידיעה שזה לא יעזור ושאני הולכת להפסיד בקרב הזה.
 
"רוצה פאזל! רוצה שתעזרי לי, אמא!" הטונים שלו עולים וגם האש שבוערת בי.
 
זה הזמן לתרגל את התובנות החדשות שקיבלתי, להבין שאני חייבת להרפות ולהתמסר אליו ולמצב שנוצר.
 
היצר הרע שלי לוחש לי באוזן את כל התירוצים למה אני צריכה להתעקש עם הילד ולא לוותר לו. 'הרי זהו החינוך בהתגלמותו ועליו לדעת להקשיב לאמא וללמוד סבלנות מהי! זאת זכותך המלאה פעם אחת בערב שבת לסיים את העבודות בזמן וגם לקרוא קצת מפרשת השבוע או לומר את פיוט קבלת השבת, ומה פתאום שתשבי ברגע כזה קדוש ותרכיבי פאזל כשהוא, הקטנצ'יק הזה, ממילא יודע להרכיב אותו בעצמו?!?'
 
אבל מהצד השני התסריט של המאבק וההתעקשות על שלי כבר ידוע מראש. אני מתעקשת לסיים את ענייני בעוד הוא בוכה, צורח, מפריע ומנדנד, ואפילו זורק ובועט ועושה סקנדלים למיניהם, והעצבים שלי גואים. במקרה הטוב אני רק בוערת מבפנים, ובמקרה היותר גרוע צורחת עליו ואחר כך מתחרטת. הסוף הוא כמובן מפח נפש של שנינו והעבודה שרציתי לסיים עדיין עומדת בעינה. בעלי נכנס הביתה ואני עם פרצוף של תשעה באב, הילד בוכה והעונג של השבת כבר עשה אחורה פנה וברח לו דרך החלון.
 
אז בחשבון פשוט, אני עושה אחורה פנה אבל עדיין נותרת עם תחושה של תבוסה וחוסר חשק מוחלט. אני מתיישבת ליד הקטן, ולמרות שאני יודעת שזה הדבר הנכון לעשות אני מרגישה כעס וכישלון.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
זה הזמן  שלהם
חינוך מלא באהבה
מגילת זכויות הילדים
 
"זה מתאים פה אמא?" הקטן מחייך כשהוא שמח ומרוצה.
 
"לא. ממש לא! מה, אתה לא רואה שזה לא הזנב של החתול?" אני רוטנת ומנסה להעליב.
 
"הנה. זה מתאים" הוא צוהל.
 
"לא ככה. תסובב את זה. תסובב", אני חצי צועקת עליו בכעס.
 
"ככה אמא?" הוא קצת נבהל.
 
"כן. ככה. יפה מאוד. אתה מסתדר מצוין. אני יכולה לקום כבר?", שאלה שממחישה את חוסר ההשלמה עם ההחלטה שקיבלתי, ובמקביל, ההרפיה המיוחלת מסרבת להגיע.  
 
הילט קולט שאני ממש לא איתו. הוא מפזר את הפאזל ומחליט שזה לא יעבוד עד שהוא לא יקרקע אותי לגמרי. "אני רוצה לשבת עליך ושתקראי לי סיפור".
 
המכה שלו ניתחת עלי כשאני כבר חצי שפופה ומביסה אותי לגמרי. אני מבינה שהקטנצ'יק שלי הוא בסך הכל שליח של הבורא שמעמיד אותי שוב בניסיון, ואם אתעקש ואלחם בו הוא פשוט יחזור ויתגלגל באופן קצת שונה בפעם אחרת. ההבנה הזו מרגיעה אותי ואני מתמסרת לקרוא את "איפה גברת זרת" לפחות שבע פעמים ברצף, עד שבעלי חוזר ואנחנו מקבלים את פניו ברוגע ובחיוך.
 
בדיעבד, אני מבינה שהקדוש-ברוך-הוא רצה לעזור לי להרפות מהשליטה ומהדמיונות. התמונה המושלמת שאני מציירת לא קשורה למציאות ולאמת והיא לא עוזרת לי בעבודת המידות, אלא להיפך. ואם כבר "עוזרת", אז רק לאגו שלי לגדול עוד יותר. הטפיחה העצמית על השכם והשאיפה למושלמות, כפי שנדמה לי שהיא צריכה להיות, נותנות לי תחושה של כוחי ועוצם ידי ולא מאפשרות מקום לבורא ולחיבור בינינו. בורא עולם רוצה בטובתי ואני רוצה לעשות את רצונו האמיתי.
 
את האמת הזאת אפשר לראות בחוש בכל רגע ורגע בחיים, אם רק נסכים לשחרר את השליטה והדמיון ונקבל את המציאות שלנו בשמחה, ברוגע, בהודיה ובחיפוש תמידי אחרי הסימנים החיוביים שהוא שולח לנו.
 
 
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו.אתם מוזמנים לכתוב  לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com