פורים ומגילת אסתר

סוד המגילה, נס פורים, והישועה
הניסית מכל אויבינו בכל דור – כולם
מסתתרים בסירובו של מרדכי היהודי
להשתחוות להמן. איך, אתם שואלים?

מעשה אבות, סימן לבנים…

“וְכָל-עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר-בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן כִּי-כֵן צִוָּה-לוֹ הַמֶּלֶךְ וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה” (אסתר, ג, ב).

המגילה מספרת לנו על עבדי המלך בזמן הווה, אך גם מציינת את סירובו של מרדכי להשתחוות לבשר ודם – במיוחד להמן – בעתיד. למה?

סוד המגילה, נס פורים, והישועה הניסית מכל אויבינו בכל דור – כולם מסתתרים בסירובו של מרדכי היהודי להשתחוות להמן. כדי להבין איך, הרשו לספר לכם משל קצר:

שני צבאים גרו ביער השופע של הרי הקרפטים, ליד הגבול שבין רומניה לאוקראינה. הם נהנו מהחופש ומהשפע שהמרחב הירוק הפתוח הציע להם – אוכל, שתייה ומעיינות מבעבעים ככל אשר חפצו. חכמים מכל חברי העדר, הם הצליחו להגיע לגיל נכבד. איך הם עשו זאת? פשוט, הם מצאו מקום מסתור בתוך היער הסבוך שהגן עליהם מפני ציידים בעונת הציד הקשה והכואבת. ולשניהם, היו קרניים מרשימות ומפוארות שכל צייד חשק לתלות מעל האח שבביתו…

אחד הציידים היה חכם במיוחד. הוא ידע שהצבאים המבוגרים עם הקרניים היפות מצליחים לחמוק ממנו שנה אחרי שנה. אבל השנה, הוא החליט לשנות אסטרטגיה: “הפעם אין מלכודות או יריות אקדח, הפעם זה יהיה עדין ועסיסי…”

עונת הצייד החלה ונמשכה זמן רב. הצבאים הצעירים נפלו בקלות למלכודות ונורו. שני הצבאים המבוגרים הסתתרו היטב ביער, רחוק מהמרחבים הפתוחים ורחוק מכל מקור אוכל. האוכל היחיד ממנו ניזונו באותה תקופה היו העלים היבשים שנשרו מעצי האלון שגדלו שם. סכנת רעב איימה עליהם…

יום אחד, שני הצבאים טיילו לא רחוק ממקום המסתור ומצאו גרעיני תירס עסיסיים מפוזרים לאורך הדרך. אחד הצבאים, לו נקרא ירמי, התפעל מהאוצר שגילה – ארוחה דשנה. הצבי השני, לו נקרא בנימין, גער בירמי והזהיר אותו: “ירמי! מה בדיוק אתה עושה? תירס לא גדל באמצע היער! זה חשוד, בוא נלך מכאן. נחזור מהר למקום המסתור שלנו, יש לי תחושה לא טובה!”

ירמי הסתכל עליו מעבר לכתפו ואמר בלעג: “עד כדי כך אתה מפחד, ידידי? אתה מצפה שארעב למוות בגלל החשדות המוגזמים שלך? התירס בטח נפל לאחד העורבים שעף באזור או לסנאי שליקט אותם. אף אדם לא יכול להגיע לעומק היער, המקום בו אנחנו נמצאים, כדי לצוד אותנו…”

“מה שתגיד”, אמר בנימין, “אבל אני מעדיף להשאיר את עצמי בידיו הרחמניות של בורא עולם ולא להסתכן במוות אכזרי שמכין לנו צייד אכזרי. אני מעדיף לאכול עלים יבשים ולהישאר בחיים!”

בנימין חזר למקום המסתור והצליח להחזיק מעמד לאורך כל עונת הציד הקשה. ירמי, שגרגירי התירס פיתו אותו וציירו לו חיים טובים מלאים באוכל, נפל ישר לזרועותיו הפתוחות של אותו צייד אכזרי, והיום הוא לא יותר מזוג קרניים מרשימות מעל האח בביתו של הצייד…

עד היום, צאצאיו של בנימין נהנים מחופש מלא ביערות שבהרי הקרפטים, ובמיוחד הם נהנים מהאוכל שהיער מציע להם, גם אם לעיתים הוא דל…

רבי נחמן מברסלב מלמד אותנו עיקרון מאיר עיניים (ראה ליקוטי מוהר”ן ח”ב, ע”ז): על ידי אכילה בקדושה אדם יכול להשיג יראת שמים. וגם, שבט בנימין, שבנחלתו נמצא בית המקדש, הוא הסמל ליראת השם, כמו שהשם “ירושלים” מסמל את המושג ירא-שלם, כלומר יראת שמים ויראת השם שלמה. בעזרת יראת שמים כזו אדם יכול להתגבר על היראות הנפולות. במילים אחרות, כשאדם באמת ירא את השם, הוא לא צריך לפחד משום אדם או דבר.

מבט קרוב יותר על דבריו של רבי נחמן מברסלב חושף בפנינו את הסוד הנצחי של פורים והמשל שלנו, והרשו לי להסביר.

מרדכי היהודי, הצדיק בדורו, היה צאצא של בנימין, בנו היחיד של יעקב אבינו שלא השתחווה לעשיו, מכיוון שהוא נולד לאחר המאבק שהיה ליעקב עם עשיו. לכן צאצאו של בנימין – מרדכי, היה חזק במיוחד בסירובו להשתחוות לצאצאו של עשיו – המן, על פי העיקרון האומר: מעשי אבות סימן לבנים. כלומר, מעשיהם של האבות משפיעים על מעשיהם של הצאצאים בעתיד.

למרות, על פי ההסבר של המדרש, שאחשוורוש דאג למטבח וטבחים שהכינו סעודה כשרה למהדרין, כדי שהיהודים יוכלו להשתתף בסעודה המלכותית שערך בשושן הבירה, מרדכי סירב להשתתף בה. הוא ידע שזו מלכודת שתוביל את היהודים לאכול אמנם אוכל כשר, אבל תגרום להם להתפשר בצורה שלא ניתנת לתיאור על הקדושה שבאכילה, כמו שתיית יין נסך שהוגש על ידי מלצרים לא יהודים, או נוכחות של נשים לא יהודיות בסעודה (פריקת גדרי הצניעות) וכן הלאה.

המן הוא “הצייד” שהניח את הפיתיון – אוכל כשר ליהודים. הוא ידע שאכילה לא בקדושה תפגום ביראת השמים שלהם, וכתוצאה מכך הם ישתחוו לו. בעזרת הסעודה המלכותית המן – נכדם של עשיו ועמלק – זמם להפיל ולכופף את היהודים תחת העול של עמלק. לכן אנחנו יכולים להבין מדוע היהודים שהשתתפו בסעודה זו – למרות שהאוכל בה היה כשר למהדרין – נידונו להשמדה המונית, כפי שמספרת לנו המגילה (מכיוון שנהנו מסעודה של אותו רשע. נהנו – משמע, התפשרו על הקדושה).

בנימין, הצבי הנכבד המסמל את שבט בנימין, לא הסכים להתפתות לגרעיני התירס העסיסיים, בדיוק כמו שמרדכי היהודי לא התפשר על האכילה בקדושה, לכן לא השתתף בסעודה שערך המלך. בנימין – כמו מרדכי – העדיף אוכל דל ולא להוריד את הסטנדרטים בהם דגל. בנימין הצבי המשיך לחיות כדי להעביר את המסר שלו לצאצאיו, וללמד אותם כיצד להימנע ממלכודות המוות של הציידים. מרדכי, שאכילתו הקדושה הובילה אותו לדרגות עצומות ביראת השמים שלו, היה ירא רק את השם, לכן לא פחד מאף אחד – גם לא מהמן ולא מאחשוורוש. יתירה מזו, מרדכי היה הזרז לנפילתו של המן.

מכיוון שחלק מחגיגות הפורים עוסק באכילה ושתייה, השם מאפשר לכולנו להפוך פעולות אלה ביום זה לקיום ציווי עצום וגבוה מאוד. אכילה ושתייה בפורים מקבלים הילה של קדושה, ועל פי העיקרון שמציג רבי נחמן מברסלב, מובילים את האדם ליראת שמים.

המגילה מציינת את סירובו של מרדכי להשתחוות להמן בעתיד, דבר המהווה דוגמא מאירה וברכה לכל הדורות – לירא את השם בלבד! לא לפחד משום אדם או דבר. דרגה גבוהה ומושלמת של יראת שמים כזו, מעוררת רחמי שמים ואת אהבתו של הבורא אלינו, ומצילה אותנו מההמן שבכל דור. יהי רצון שנזכה למחות את זכר המן-עמלק במהרה בימינו, אמן.