28 ו-29 נפגשים שוב

עץ. אם אני מרפה, ולו יד אחת… 

  

      

הסיפור שאספר לכם קרה לפני כעשר שנים, טרם צאתי לגמלאות, כשעדיין עבדתי כמדריך תיירים.

 

את סיפור חיי, כפי שאני מספר לכל מי שמתעניין, אביא בקצרה, במיוחד בגלל שהוא חשוב להמשך הסיפור שלי.

 

הייתי בן חמש עשרה כשהמלחמה הסתיימה, ואני, מספר מקועקע על זרועי, בוגר אושוויץ וצעדת המוות, גיליתי כי לא נשאר איש ממשפחתי, גם אחי התאום, עימו הגעתי למחנה הנודע לשמצה, נעלם יום אחד באחת הסלקציות, ומאז לא מצאתי אותו. למרות שהפכתי את העולם כדי למצוא אי מי ממשפחתי, לא מצאתי כל סימן שמישהו מהם שרד את המלחמה. האחרון שראיתי היה כאמור התאום שלי, אולם גם ממנו לא היה כל אות חיים בודד.

 

קיוויתי כל השנים שאזכה לפגוש אי מי, אי שם, אי פעם, ברחבי העולם, והוא יכיר מישהו מקרובי, שגם הוא חושב שכבר לא נשאר איש מלבדו מתוך המשפחה בעולם, והאיש הזה יקשר בין שנינו. שנים רבות קיוויתי, ולאט לאט דעכה גם התקווה.

 

כאוב אבל עדיין צעיר עליתי לארץ הקודש והשתקעתי באחת מעריה, התחלתי את החיים מחדש ובניתי לי משפחה משלי, יצאתי לעבודה שממנה פרשתי לפנסיה לא מכבר. החלום שלי לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה וללמוד כל מה שאפשר עליה, לא הצליח בתחילה, שכן היה עלי לפרנס את משפחתי, לכן במקום לצאת לטייל סתם הלכתי ללמוד לימודי ארץ ישראל, היסטוריה, צמחיה וכו’. בהיותי אדם חרדי שמתי דגש במיוחד על היסטוריה יהודית ועל העבר וההווה היהודי שלנו. אחרי שסיימתי את הלימודים והוסמכתי הפכתי למדריך טיולים במשרה חלקית מאוד, בשעות שנותרו לי אחרי העבודה.

 

האמת היא שלא הייתי המדריך הראשי, כיוון שב"ה לא היה לי את כל הזמן הנחוץ לעבודה מלאה, כי ב"ה הייתי מטופל במשפחה יפה וגם עבדתי בעבודה אחרת. הצטרפתי לטיולים שכבר הודרכו על ידי מדריכי תיירים מוסמכים אחרים, הטיולים הללו היו בעיקר טיולים של אנשים שגם אם לא דרשו אידישקייט, הם כללו ביקורים עם טעם יהודי במקומות בהם נסעו, וכמי שלמד, כמוני, בהדגשה על העניין היהודי וההיסטורי, התלוויתי לסיורים במקומות מסוימים וחיברתי את הטיולים לעבר היהודי, כאשר אני מביא ציטוטים ממקורות יהודיים ממש.

 

כך יצא שהצטרפתי כמעט לכל מדריכי הטיולים בארץ, כל פעם למישהו שהבין, כי במקום מסוים נחוץ החיבור היהודי השורשי לקליינטים שלו. וכך יצא שבזמני החופשי נסעתי בארץ לאורכה ולרוחבה ועוד הרווחתי מזה משכורת. כך גם הכרתי את ג.

 

ג., צעיר ממני בשנים רבות, הוא חוזר בתשובה, מדריך תיירים פופולארי מאוד, ועובד כמעט מסביב לשעון במקצוע זה. ג. הוא אמריקאי במקורו, עלה לארץ ולמד להיות מדריך תיירים מקצועי. מאדם שלא ידע שום דבר על היהדות מלבד העובדה שהוא יהודי – הפך לחרדי, אבל הידע שלו במקורות עדיין אינו מספיק, לדעתו, כדי להדריך תיירים, שבאמת רוצים את החיבור הזה במיוחד אם מדובר בחרדים, ולכן יש טיולים רבים שאני מצטרף אליו וכבר הפכנו לידידים.

 

יום אחד אני נוסע עם ג. בכבישי הארץ, אני עומד ליד הנהג, המיקרופון בידי ואני מספר לנוסעים על המקום אליו אנחנו עומדים להגיע, על כל ההיסטוריה שלו מאז ישבו שם אבותינו, ג. עומד לידי לכיוון הדלת, ומקשיב גם הוא, ואז הנהג עולה על מהמורה בכביש, האוטובוס קופץ במפתיע, וג. מאבד את שיווי המשקל שלו ונופל על המדרגות של הדלת הקדמית. אני שומט את המיקרופון ומיד שולח אינסטינקטיבית יד אל ג. הנשען על דלת האוטובוס הקדמית, כדי לעזור לו לעלות אל האוטובוס. ג. לא זקוק לעזרתי, הוא גדול, חזק ויציב, ואני מבוגר ממנו, אבל אני לא חושב באותו רגע, ואני שולח יד לעזרה כמו שהייתי עושה את זה לכל אחד. ג. מביט בי מחייך, הוא ב"ה לא נפגע, מושיט את ידו, תופס את ידי, ופתאום החיוך נמחק מפיו, עיניו מתגלגלות בחוריהן, ברכיו כושלות ואני רואה שהוא מתעלף.

 

טוב, אין לו לאן ליפול, הוא ממילא שעון על הדלת הקדמית, אבל המצב לא נעים. אני אומר לנהג לעצור לצד הדרך ויורד לטפל בג. הוא מתאושש במהירות, זו התעלפות קטנה, מביט בי במבט ממוקד לגמרי, ואני מנסה לאחוז בו ולעזור לו לעלות אל תוך האוטובוס, שם יוכל לשבת במושב מרופד ונראה מה קורה איתו. ג. מביט בי ושוב מתעלף.

 

בינתיים באים לעזרתי כמה תיירים, הם יורדים מהדלת האחורית אל הדלת הקדמית, הנהג פותח את הדלת הקדמית בזהירות, וג. נופל לידיהם המושטות. הם מושיבים אותו לצד הדרך והוא מתאושש באוויר הפתוח. אנחנו שואלים אותו אם להזעיק רופא, והוא אומר בקול חלש שלא, הוא מרגיש טוב, אבל אם לא אכפת לנו, במקום לנסוע למקום אליו התכוננו להגיע, ניסע אל מקום אחר, יש לו סיפור מעניין. ניכר בג. שהוא נרגש מאוד.

      

אנחנו מביטים זה בזה שואלים, מי צריך להחליט? כנראה התיירים שהזמינו את הטיול, והם מחליטים שבסדר אם ג. אומר, הם נוסעים איתו כבר כמה ימים ברחבי הארץ והוא מאה אחוז בסדר, אם הוא מבקש – בטח יש לו סיבה טובה, ואולי במקום טיול מעניין יהיה לנו סיפור מעניין.

 

ג. שותה קצת מים ומתאושש, ברגע שאנחנו אומרים לו שבסדר, הוא מוכן רק להגיד שנוסעים לאיזה קיבוץ, והנהג מבקש הוראות לדרך. אנחנו נוסעים ומגיעים לקיבוץ, שם מורה ג. לנהג איך לנסוע ואנחנו מגיעים למפעל גדול ליצור מיץ תפוחים טהור. ג. מבקש לעצור, יורד מהאוטובוס וחוזר אחרי כמה דקות בלוית אדם נוסף בערך בן גילי. הוא עולה לאוטובוס ומבקש מכולם לרדת ולשבת על הספסלים שליד המפעל, כולם נשמעים לו, והתמיהה רק הולכת וגוברת.

 

כשכולם מתיישבים, מתיישב גם ג. עם האדם הזר לצידו, גם הוא נראה די תמה, ניכר שאינו מבין את פשר המפגש, וגם לא יודע למה הוא משתתף בו. ג. לא טורח לערוך הכרות כלשהי.

 

"הסיפור שלי" פותח ג. בסיפור שהבטיח לנו, "מתחיל בגיל שמונה-עשרה, באמריקה. סיימתי את התיכון בהצלחה ורציתי לצאת לטיול בעולם, בחרתי בישראל, ידעתי שאני יהודי וישראל היא מדינת היהודים, מעבר לזה לא הכרתי שום פרט ביהדות. גדלתי בעיר שלא היו בה ריכוזי יהודים, בודאי לא אורתודוכסים, ומעט היהודים היו כמונו, אמריקאים לכל דבר ותו לא.

 

משך אותי לדעת, מדוע מדינת היהודים שונה מכל המדינות, ולמה היא מושכת כל כך הרבה תשומת לב. הורי, דווקא מסיבה זו, לא רצו שאסע לשם וטענו כי זו מדינה קטנה מוקפת אויבים, ולא רחוק היום שהם יצליחו לזרוק את כולנו לים…

 

הימים היו הימים שאחרי מלחמת ששת הימים, והאופוריה של הניצחון לא הצליחה להרגיע את הורי. "מי מבטיח שזו תהיה התוצאה במלחמה הבאה?" הם אמרו, "ומי יודע מתי תהיה המלחמה הזו. בשביל מה לך לנסוע למקום סכנה?" הם הציעו את אירופה, ואני התעקשתי על ישראל. בניסיון למנוע ממני להגיע לשם הם אמרו שאם אסע לאירופה – הם יממנו את הטיול, ואם אסע לישראל – לא אקבל פרוטה. כמו בחור בגיל ההתבגרות התעקשתי שאסע לישראל.

 

וכך אספתי את כל חסכונותיי וטסתי לישראל. טיולים היו התחביב שלי מאז ומעולם, וכך נסעתי לי, עם תרמיל על שכמי, ממקום למקום בארץ. לא נזקקתי להרבה כסף, לא חיפשתי מלונות פאר, ובכל זאת הכסף נגמר מהר מאוד. פגשתי בדרך תיירים אחרים כמוני, בני גילי, ושאלתי אותם איך אוכל להישאר בארץ כשאין לי פרוטה, והם הציעו לי לנסות לעבוד בקיבוצים. "תמיד יש שם עבודה", אמרו, "לא משלמים הרבה, אבל יש כל מה שצריך כדי לחיות, מקום לישון ואוכל בשפע כלולים בעניין, כך שלא מבזבזים את הכסף של העבודה, ואפשר לחסוך אותו כדי להמשיך לטייל הלאה".

 

ההצעה מצאה חן בעיני, גם משום שהקיבוץ של אותם ימים היה תופעה מופלאה, שדיברו עליה בכל מקום, שיתוף בכל? זה נשמע פנטסטי! ורציתי לחוות את החוויה הזו מבפנים. חברים הפנו אותי אל הקיבוץ הזה, בשטחו אתם יושבים עכשיו, והתקבלתי לעבודה במפעל ליצור מיץ תפוחים. המפעל שאתם יושבים לידו כרגע.

 

התקבלתי לעבודה ומוניתי לשמור על המכלים הגדולים בהם רוסקו התפוחים השלמים שהתקבלו ממטע התפוחים. המכלים הללו, כמו שתוכלו לראות, אם תרצו לסייר בתוך המפעל אחר כך, הם מכלים עצומים וגדולים, שפועלים על תקן של בלנדר רב עוצמה, המערבל במהירות עצומה בעזרת להבי פלדה, חדים כתער וגדולים, את התפוחים עד לקבלת מחית, אותה מסננים, וכך פחות או יותר מקבלים את מיץ התפוחים הטהור.

 

התפקיד שלי היה לדאוג למלא את המכלים עד המקום המתאים. לכל מכל היו מוצמדים שני סולמות, אחד מבפנים ואחד מבחוץ, זה שמבחוץ התחיל ברצפת המחסן עד לשפת המכל, עליו טיפסתי כדי לראות שהמכל מלא או ריק, והסולם השני מבפנים היה סולם מקופל, שבמצב סגור היה קטן מאוד ונראה כמו שני שלבים צרים, וכשהיה צורך לרדת אל תוך המכל, אם בשביל ניקוי אם בשביל תיקון, היו פותחים אותו. הוא לא יכל להיות במצב פתוח כל הזמן, כי אחרת הלהבים הענקיים היו פוגעים בו בעת סיבובם. אחת לכמה ימים יצא לי לפתוח את הסולם ולרדת לתחתית המכל, כי אחת לכמה זמן היו מנקים אותו ביסודיות, ואחת לכמה זמן השחיזו את הלהבים, ומידי פעם היה גם צורך בתיקונים.

 

כמובן שלא פתחתי את הסולם וירדתי לעמוד על הלהבים, לפי שוידאתי כי מפסק המכונה עומד על ‘אוֹף’, כלומר הלהבים לא עובדים. וליתר ביטחון, כדי שלא יקרה חלילה שאני ארד אל המכל ומישהו מבחוץ, שלא ידע שאני בפנים, יפעיל את המתג, היה בהוראת הבטיחות סעיף מיוחד לעניין זה, שאמר, כי לפני שיורדים אל המכל יש להוריד מתג נוסף הנמצא בחדר הבקרה, כך שהיו צריכים שני מתגים, שאחד מהם נמצא במקום אחר וצריך מפתח כדי לפתוח את הסולם כדי להיכנס למכל. בקיצור, כשירדתי למכל הייתי בטוח שאף אחד לא יהפוך אותי למחית בלי כוונה.

 

כך חייתי לי בקיבוץ, מרוצה ושמח, חסכתי את הכסף שקיבלתי כמשכורת, כי לא היה לי על מה לבזבז. בגדים היו לי ואכלתי וישנתי על חשבון הקיבוץ, אנשי הקיבוץ היו נחמדים אלי וגם העבודה לא הייתה קשה, כך עברה בנחת חצי שנה.

 

לילה אחד, כשנפלה בגורלי משמרת לילה, יצאתי אל המפעל לפנות בוקר כדי לוודא שהכל בסדר. אהבתי את משמרות הלילה, השקט, צרצור הצרצרים, השלווה, וגם היום הפנוי שלמחרת, שתמיד נוצל לטיולים כמו שאהבתי. במשמרות הלילה הייתי צריך לבדוק אחת לשעה אם העבודה מתנהלת במכל שמולא במשמרת אחר הצהריים, כמו שצריך, כלומר הלהבים עובדים ואחר כך המיץ מסתנן לו דרך המסננת הדקה והגדולה ומגיע למכל שהוא צריך להגיע אליו. את המילוי והבקבוק עושה תמיד רק משמרת אחת, משמרת הבוקר שמקבלת את כל החומר שנעשה בלילה.

 

יכולתי לנמנם בין בדיקה לבדיקה ללא קושי בעזרת שעון מעורר, והיה לי מפתח כדי שלא אצטרך להעיר את שומר הבניין, שגר במבנה הקרוב ביותר למפעל, ותפקידו היה לשמור על השער בשעות הפעילות הרגילות, כלומר עד חמש אחר הצהריים. לקבל משאיות שבאות לקחת סחורה להכניס את הטרקטורים, שהביאו על כפיהם את ארגזי הפרי, ולמנוע ממבקרים לא רצויים להיכנס. מי שעבד במשמרות מחמש ומעלה קיבל מפתח לשערים.

                      

וכך, מצויד במפתח, פסעתי בעליזות אל מקום עבודתי, לא היו שום אירועים חריגים עד שהגעתי אל המכל הגדול, טיפסתי עליו שורק לעצמי בהנאה, התכופפתי לראות שהכל בסדר, ופתאום, אין לי שום מושג איך זה קרה, מצאתי את עצמי נופל אל תוך המכל הגדול…

 

כל זה קרה בשניות, ובאותן שניות גם נתפסתי בסולם הברזל המקופל ונתליתי עליו. מבוהל עד מוות גיליתי שאני תלוי על סולם. מתחתי עובדים להבי ענק, שרק לפני יומיים השחזתי אותם בעצמי השחז היטב, ומועכים טונות של תפוחי עץ, אם אני מרפה, ולו יד אחת, אני נופל עליהם והופך תוך שניות ל…הצטמררתי רק מהמחשבה, ותפסתי היטב בסולם. השעה הייתה חמש בבוקר, לפני שבע אין שום סיכוי בעולם שמישהו יבוא, ואני לא יכול לטפס את החצי מטר עד לשפת המכל, עלי לחכות שמישהו יבוא.

 

כך תלוי באויר. חמש דקות היו בסדר. עשר, לא נורא. בעשרים הרגשתי את השרירים שלי כואבים. בעשרים וחמש כבר חשתי שהיד שלי נקרעת ממקומה. בשלושים ידעתי שסופי קרב. הדם שלא זרם בידיים הפך אותן חלשות ולא נענות, הרגשתי שעוד מעט גם אם אהיה ער, רענן ומלא כוח, הן פשוט לא ישמעו לי ואני אנשור אל המכל, על הכאבים איני רוצה בכלל לדבר, אבל גם בלי תיאורים איומים ונוראים, אתם יכולים לנחש איך חש אדם שעומד על סף סיום חייו בצורה אכזרית כל כך…

 

התחלתי לזעוק לעזרה, קראתי ‘הצילו’ קראתי ‘משה’ שזה שמו של השומר שגר קרוב למפעל, אבל אני עצמי ידעתי שאין טעם לקריאות הללו, משה ישן, וגם אם לא, הוא לא יכול לשמוע קריאות מתוך המכל כשאולם הייצור סגור, לאף אדם נורמאלי לא הייתה סיבה להתייצב במקום לפני השעה שבע, והשעה שבע רחוקה ממני מרחק שעה וחצי…בשבע כבר לא יישאר ממני אלא זוג נעלי הבית העומדים ליד הסולם החיצוני של המכל…

 

כמו שמסופר בספרים קרה גם לי. כל חיי עברו לפני, נפרדתי בליבי מכל משפחתי, ואז נזכרתי גם ששמעתי פעם שיש אלוקים בשמים, והמאמינים בו אומרים שהוא עושה ניסים. ידעתי שלאורתודוכסים יש כל מיני מצוות שחייבים לעשות וכל מיני דברים אחרים שאסור לעשות, הכרתי את השבת שעליה, כך קראתי בעיתונות, היו מאבקים, וכמובן ברית מילה ושיש חתונה דתית. לא הכרתי את אלוקים, לא ידעתי מאומה חוץ מזה, אבל לא היה לי מה להפסיד, צעקתי בין ‘הצילו הצילו’ ‘אלוקים! אם תציל אותי אני מבטיח לך לשמור שבת’! בתוך תוכי ידעתי שאין לזה שום סיכוי: דבר ראשון, כי אף אחד לא אמור להיות במפעל עכשיו, וזה עניין של דקות עד שהידיים שלי יפתחו, ואני אפול ישר על הלהבים הענקיים שהסתובבו תחתי באדישות. דבר שני, גם אם יכולה לרדת יד מהשמים שתתפוס ותציל אותי, למה לה לעשות את זה למי שלא טרח להכיר בה ולשמוע לה עד היום?

 

ואז הרגשתי שיד אחת מתרופפת ונפתחת נגד רצוני. ניסיתי לקפוץ את האגרוף אבל לא הצלחתי לשלוט עליו, הכאבים היו איומים ונוראים, והאגרוף נפתח, נשארתי תלוי על יד אחת, צועק מתוך ליבי הבטחות וקריאות הצלה, והרגשתי איך היד השנייה, שאחיזתה הפרידה בין המוות לחיים, אינה עומדת במעמסה. הזרת נפתחת. הקמיצה נפתחת. האמה נפתחת, אני תלוי על אגודל ואצבע בלבד. שתיהן נפתחות.

           

הרגשתי את המסע שלי אל הלהבים, גולש למטה. ואז פתאום, משום מקום, תפסה בי יד חזקה. הבטתי למעלה וראיתי שהיד מחוברת למשה. השומר.

 

הדבר האחרון שראיתי היה מספר מקועקע על היה. בתוך המצב הבלתי אפשרי, מה שעבר לי בראש היה: ‘משה עבר את השואה. לא ידעתי’. ואז התעלפתי. כשהתעוררתי הייתי מחוץ למכל, ורופא הקיבוץ בדק אותי ביסודיות. הייתי בריא ושלם, מבוהל, אולי נרגש, אבל שלם לחלוטין.

 

משה מצילי לא יכל להסביר מה דחף אותו להתעורר מוקדם מהרגיל וללכת למפעל, מעולם לא קרה לו דבר כזה, וגם עכשיו אין לו הסבר. סתם. הוא התעורר ולא יכל לחזור להירדם, ואז החליט ללכת למפעל. למה? ככה.

 

"לא ככה", אמרתי, "זה אלוקים שקרא לך". כולם היו בטוחים שגם אם אני שלם בגופי, משהו קרה לי בשכל. ממתי אני מדבר על אלוקים ועוד במקום בו הוא לא מוכר ולא רצוי…

 

את השבועיים הבאים הקדשתי לבדיקת האפשרויות שלי בדרך להכרת האלוקים, זה לא היה קל, כי אף אחד בקיבוץ לא ידע, לא ראה או לא רצה לעזור לי בדרך אליו. אך לבסוף קיבלתי מספר טלפון שבעקבותיו הגעתי אל ישיבה למחפשי אלוקים כמוני. ומשם הדרך הייתה סלולה.

 

אחר כך נישאתי, ובהגיע העת לבחור מקצוע, בחרתי בלימודים למורי דרך. עם משה הייתי בקשר כל השנים, וביום הצלתי אנחנו נפגשים מידי שנה בשנה. כך שמעתי גם את קורות חייו, ובעיקר את מה שעבר בשואה האיומה, וידעתי שהוא מחפש את משפחתו עד עצם היום הזה.

 

לפני כשעתיים הושטה לי יד לעזרה, וראיתי עליה את המספר המוכר לי, זה שלא יצא מזיכרוני בשלושים השנים האחרונות בשינוי קטן: המספר המוכר לי מסתיים בספרות שתיים ושמונה, ואילו עתה ראיתי את הספרות שתיים ותשע, משמע, שני בעלי הידיים עמדו זה אחרי זה בתור של אושוויץ…

 

ואז בבת אחת נזכרתי בסיפורים שאני מכיר כל כך טוב: סיפורו של משה המציל שלי, וסיפורו של חיים המדריך שמצטרף הרבה לנסיעות שלי עם התיירים. ובבת אחת קלטתי כמה הם דומים…"

 

ג. סיים את סיפורו והביט בי ובאיש שלצידו, ועתה התבוננתי אני היטב, האומנם ג. רצה לומר ש…אבל משה הקדים אותי, משה אחי התאום, אותו לא פגשתי ארבעים שנה, זינק את המרחק הקצר בפסיעה וחצי, וכבר הייתי בזרועותיו ושנינו ממררים בבכי.

 

עשרים ושמונה ועשרים ותשע, אחרי ארבעים שנה שוב ביחד.

 

        

(מתוך מגזין "משפחה").