אז איפה אני בליל הסדר?

הייתם מאמינים שעדיין אין לי מושג איפה אנחנו חוגגים את ליל הסדר? החג כבר כמעט בפתח, ואנחנו מרשים לעצמנו להתברבר בלי סוף ולא להחליט. ברוך השם יש לנו אופציות, אבל אף אחת מהן לא מדויקת מספיק עבורנו, או שאנחנו פשוט לא יודעים מה אנחנו רוצים.

כרגיל, כבכל שנה, אנחנו מסובים אצל חמותי שתחיה, שהיא מאמא מרוקאית מקסימה שמבשלת כמויות לא חוקיות של אוכל טעים, מתובל, צבעוני ושומני. בפעם הראשונה שחגגתי את ליל הסדר אצל משפחתו של בעלי הייתי, פחות או יותר, בשוק טוטאלי. שולחן עצום מלא בכל טוב ובמשפחה צוהלת ושמחה, היין נמזג כמים והרעש עד לב השמים… וברגע שבו עברה חמותי עם צלחת הפסח מעל ראש כל אחד מהמסובים בסיבובים עם 'קולולולו…' ובשירת "בבהילו יצאנו ממצרים" – כמעט שהתעלפתי וייחלתי לסדר האשכנזי, הלבן, התפל והשקט שלנו. מאז כבר התרגלתי (ברוך השם, השנה כבר עשר שנים שאני חלק מהמשפחה וכמעט הפכתי את צבע עורי אפילו) ואני גם מצליחה ליהנות.

אבל עם כל ההמולה, לפעמים אני מרגישה שהסדר לא ממש מסודר. יש המון אנשים ורעש וצריך להתחשב בכולם ואי אפשר ממש להתעכב ולהתענג על ההגדה. וכך יוצא שכל מה שבעלי למד ורוצה לשתף, להסביר ולחלוק עם כולם – הולך לאיבוד! ואני רואה אותו מתלחשש עם אביו, או עם מי שיושב לידו ומעוניין לשמוע וקצת מצטערת, גם עליו וגם עלי וגם קצת על כולם, ועל הפספוס של העניין שלשמו התכנסנו, כי יש עוד כל כך הרבה מה להוסיף על הבסיס של ההגדה וזה יכול להיות כל כך מיוחד ומרתק (כל עוד זה לא טורח ציבור כמובן).

השנה החלטנו שננסה לעשות את זה קצת אחרת. אולי יותר אינטימי ועם אנשים שרוצים לשמוע, לספר ולהתעניין. ובכן, מפה לשם, עדיין לא מצאנו את ההרכב המושלם לפנטזיה שלנו. וכך אנחנו מוצאים את עצמנו כל יום שואלים אחת את השני: "נו, אז מה עושים בליל הסדר?…" ויש לנו מגוון אפשרויות שחלקן אפילו ממש הרפתקניות, כמו לעשות את ליל הסדר באוהל גדול בתוך יער בגוש עציון, או בשכונה חרדית בירושלים, או סתם עם חברים בבית.

אבל בינתיים, החלטנו שלא להחליט. כי מאוד יכול להיות שבסוף נחזור לסדר המרוקאי המסורתי. כי אם לומר את האמת, תמיד לפני הסדר אני כל כך רוצה להיות כולי מרוכזת ומתעניינת, אבל כשהרגע האמיתי מגיע אני כל כך עייפה מכל הניקיונות וההכנות, וכל כך מורעבת כי המטבח נקי והמזווה די ריק ושתינו רק מרק בצהריים המוקדמים, ובשבוע הקודם בכלל כמעט ולא אכלנו (בעיקר פלאפל בחוץ), וממילא אין שקט וריכוז כי הילדים עייפים ורעבים, משתוללים ובוכים, וזו רוצה מים ולזה צריך להחליף טיטול והמיץ נשפך על המפה וההיא משכה לה בשיער…

אז אולי צריך פשוט להיכנע למהומה (או לאכול טוב לפני ולחנך את הילדים אם זה לא מאוחר מדי) לשמוח ולשתות, ולנסות לדחוף גם כמה דברי חכמה בין לבין?

יהי רצון שנזכה כולנו בליל הסדר להיות מכוונים בכוונה שלמה, לבער מאיתנו את החמץ (פעולה שתספיק לפחות לכל השנה), לצאת ממצרים בניסים גדולים, ביד חזקה ובזרוע נטויה, ולקיים הכל לשם שמים גם אם לא הצלחנו להיות ממש שם.