איפה השלום?

אחת המתנות הגדולות שקיבלתי מהנסיעה הראשונה שלי לרבי נחמן מברסלב, שמקום מנוחתו בעיירה האוקראינית אומן, הייתה תחושה של שלווה, שלום ואחדות יהודית. רוב האנשים שנסעתי איתם לאומן באותה נסיעה לא הכירו אחד את השני, אבל תוך זמן קצר התחברנו לקבוצה אוהבת ואכפתית. אין מה לומר, זה משהו מיוחד.
 
זה הרגיש כמו ההרגשה הנפלאה שמחכה לנו ביום בוא משיח יבוא, ואני אהבתי את העובדה שכל הויכוחים, הריבים והצעקות שאנשים בדרך כלל מקשרים להתכנסות של אנשים ביחד, פשוט נעלמו.
 
באותה נסיעה, נכנסתי לאולם בו נמצא ציונו של רבי נחמן מברסלב, ואחד הדברים שמיד תפס אותי הייתה מחלוקת מוזרה ועוד כמה ויכוחים בין כמה אנשים. בסדר. היו שם הרבה אנשים, אחרי הכל זאת נסיעת קיץ, בחורף פחות עמוס שם. טוב, אז היה שם זעם גדול יותר של אנשים, החל מזה של החרדים מבני ברק עובר ללובשי הג'ינסים ומעשני הסיגריות ועד לבעלי הקעקועים השונים והמשונים.
 
התיישבתי על אחד הספסלים והסתכלתי על כל האנשים שמתווכחים אחד עם השני, וחשבתי לעצמי: 'ריבונו של עולם, מה קורה פה?'
 
קבוצה אחת של נשים התווכחו, תוך כדי דחיפות קלות כשהן מנסות לשים על ציונו של רבי נחמן צעיפים ובגדים, כי הן שמעו שזאת סגולה טובה למשהו שלא הבנתי מהו. לעומתן, נשים מקבוצה אחרת ניסו להדוף אותן מכיוון שגם הן רצו להגיע למצבת הציון. עוד ויכוח התפתח בין הצרודות מרוב צעקות של ברכות וניסיון להתרים למען ארגוני חסד וישיבות, לבין הנשים שרק רצו להתפלל בשקט.
 
ואז עוד ויכוח התפרץ כי מישהי (לא דתייה) שישבה ליד מצבת הציון למעלה משעה, בוכה ובוכה, ומישהי אחרת (דתייה) החליטה שזה מספיק כי גם היא רוצה, עד שהבחורה שבכתה ובכתה זזה הצידה ואפשרה גם לאישה השנייה ולחברותיה להצטלם 'ליד רבי נחמן'.
 
אלוקים, מה קורה כאן? זה מקום של שלווה ורוגע. זה מקום של אחדות יהודית. זה המקום בו אנשים מפסיקים לחשוב על עצמם, על הרצונות והרחמים העצמיים שלהם, ועושים קצת מקום בנשמות שלהם לחשוב קצת על אלוקים וילדיו, עם ישראל, ולא פעם זאת הפעם הראשונה שהם זוכים לעשות את זה?!?
 
כנראה, לא באותה נסיעה.
 
אפיל לי היו כמה 'ריבים מטורפים' בעצמי עליהם הייתי צריכה להתפלל כדי להתגבר. בפעם הראשונה כשהגעתי לציון עצמו, בשעה אחת בלילה, היה שם הרבה רעש, כשכמה נשים עשו סעודת 'אמנים' (סעודה שמברכים על כל שבעת המינים ומזונות ושהכל, יש בה סגולה מאוד מיוחדת), ואפילו הייתה שם קבוצה שהכינה חלות.
 
אישה אחת במיוחד נראתה כמי שעומדת במרכז העניינים של כל הבלגאן הזה, צועקת ברכות ואמנים לכל עבר בקול רם, קול שבאמת, אבל באמת, עצבן אותי.
 
ערימת מחשבות שליליות החלו להציף לי את הראש וחצי שעה נלחמתי להעיף אותן מתוכי. 'היא רק מנסה לקרב אנשים' אמרתי לעצמי. 'היא מאוד מתרגשת להיות באומן', אמרתי לעצמי. 'היא אוהבת מצוות', גם את זה אמרתי לעצמי. והפלא ופלא, זה עבד, לפחות כדי שלא יהיה לי משהו בתוכי נגדה, רגשות כבדים ומעצבים כאלה, שלא אאשים אותה במעט האכזבה שאני חווה בביקור הראשון שלי אצל רבי נחמן מברסלב.
 
למחרת התעוררתי מוקדם, בשש בבוקר, התארגנתי ויצאתי שוב לציונו של רבי נחמן. חשבתי שאחרי כל הטירוף של ליל אמש יהיה לי קצת יותר שקט בשעות המוקדמות של הבוקר ואצליח, סוף סוף, לעשות את ההתבודדות (התפילה האישית) שלי ליד רבי נחמן. כן, המקום היה יותר שקט… בדיוק לחמש דקות! כשאותה אישה קולנית מאתמול בלילה הופיעה שוב עם הברכות הקולניות שלה, ממליצה לכל מי שישבה שם להתחזק במידה מסוימת, להתפלל תפילה מסוימת, לומר מזמור תהלים מסוים, ואפילו, סתם כך, על מה להתפלל.
 
זעמתי. ואני לא הייתי היחידה. לקחתי כמה נשימות עמוקות לריאות וניסיתי לחשוב על משהו חיובי (וואו! איזו מסירות ודבקות, ללכת לישון כל כך מאוחר ולהתעורר כל מוקדם עם קולניות כזו…) וניסיתי להתעלם ממנה. אבל היא פשוט לא שתקה. אם היא לא דיברה בקול רם עם חברותיה, היא ניסתה, בקול רם וקולני כמובן, להחתים אנשים על פדיון נפש ולתמוך בארגון מסוים, או בקול רם מאוד ניסתה לומר לנשים על מה להתפלל, וצעקה על מה אנחנו בעיקר צריכות להתפלל בימינו אנו – 'אחדות! נשים, אחדות זה מאוד חשוב!', 'רחמי שמים!', 'משיח', 'גאולה' – כן, כל אלה דברים טובים ונפלאים, מצוות יקרות. אבל באמת היה קשה להתרכז, וכל כך רציתי קצת, אבל רק קצת, שקט כדי להתבונן מעט.
 
שלוש או ארבע נשים כבר לא יכלו יותר, ואחת אחרי השנייה החלו לומר לה חד וחלק שתסתום את הפה שלה ותהיה בשקט. זה עזר בדיוק שתי דקות, עד שהיא התחילה עוד פעם לצעוק.
 
יצאתי מהמקום והלכתי לאכול ארוחת בוקר, ואז חזרתי שוב, בתקווה שאזכה להתבוננות עמוקה, להתבודדות שלי, לתפילה קטנה לפני שהקבוצה שלנו עוזבת את אומן. התקרבתי לציונו של רבי נחמן והסתכלתי סביבי: הי! אין אישה צעקנית! איזה כיף! ישבתי על אחד הכיסאות שהיו סמוכים לציונו של הרבי ו… היא פתאום נכנסה. הפעם, עם אישה נוספת שהחזיקה קערה גדולה עם בצק ו… צעקה בקול רם והזמינה את כל הנשים שבציון להיות שותפות למצווה חשובה ויקרה – מצוות הפרשת חלה.
 
עד כמה שניסיתי לשכנע את עצמי שאני יודעת ומאמינה שהכל, אבל הכל, מאלוקים, שזה רצונו, שהאישה הצעקנית הזו היא בעצם השוט שלו, התחלתי להרגיש איך הכעס מציף אותי מכפות הרגליים עולה לו למעלה. מה, עשיתי את כל הדרך הזו לאומן רק כדי שהאישה הצעקנית הזאת תהרוס לי את כל הנסיעה?!?
 
שוב, את רוב הזמן שנותר לי באותו יום לפני שיצאנו מאומן השקעתי בלחשוב טוב, לחשוב חיובי, על האישה הזו. אחרי הפרשת החלה המאוד קולנית, האישה הצעקנית החליטה לארגן קבוצת נשים לאמירת תיקון הכללי והתחילה, בקול רם כמובן, לאגד נשים למעמד. רגע לפני שהן התחילו, האורות כבו.
 
התזמון היה מושלם! בדקות הראשונות חשבתי שרבי נחמן פשוט נתן לי, ולכל הנשים שם, הפוגה קלה מכל הקולניות והצעקות שהיו שם. אבל טעיתי. האישה הצעקנית גררה כמה בחורות צעירות למעגל תוך כדי שירה. תוך זמן קצר, כל הנשים באולם החלו לרקוד והשמחה וההמולה הרקיעו לשחקים.
 
הסתכלתי סביבי, הסתכלתי על הנשים שלא רקדו, על אלה שדמעות זולגות מעיניהן, ועל אלה ששמחות ורוקדות.
 
איזה ניגוד!
 
ואם אתם שואלים אותי, באמת שלא ידעתי מה אלוקים מעדיף יותר. את האישה הצעקנית עם כל האנרגיות שלה והרעש והמולת השמחה והריקודים, או את ההתבוננות העמוקה, חשבון הנפש והתפילות שבקושי אפשר היה לעשות במקום?
 
את האמת, לא ידעתי מהי התשובה הנכונה, והמחשבה על זה גרמה לי להרגיש לא בנוח. ואם שאלתם, גם היום אני לא יודעת מהי התשובה לשאלה הזו.
 
בשבועות האחרונים הייתי במצב של מה הדבר הנכון שצריך לעשות – להתווכח או לשמור על שתיקה? להתפלל או לרקוד? לעמוד על מה שנכון או להרפות ולשחרר?
 
מה שגרם לי להמשיך באומן באותה נסיעה היו המחשבות על כך שאלוקים שונא שהילדים שלו רבים. הוא שונא שהם מתווכחים. כל תפילה שהצלחתי לומר במקביל לויכוחים עם האישה הצעקנית שתהיה בשקט לא היו שוות בכלל. אבל ההתנסות שלי באותה נסיעה – וגם במירון, אצל רבי שמעון בר יוחאי שבוע קודם לכן, גרמו באמת לחשוב על העובדה שיש ויכוח גדול בימים אלה על הנשמה העצומה של עם ישראל.
 
מירון ואומן, בדרך כלל, מקומות שקטים ושלווים, מלאים באהבה, שלום ואחדות, אפילו כשהם עמוסים באנשים. כדי ש'הריבים המטורפים' יחלחלו שם, אנחנו באמת צריכים להגיע לקו הגבול הכי נמוך שישנו בחזית עם היצר הרע.
 
זה זמן מפחיד. זה זמן שמלא הטעיות, עם אנשים שעושים את הדברים הנכונים מהסיבות הלא נכונות ואת הדברים הלא נכונים מהסיבות הנכונות. קשה מאוד לא להימשך לתוך המחלוקות הללו, בגלל כל ההתמרמרות והשטויות של 'אני הכי טוב מכולם'.
 
הדרך היחידה לעשות את זה היא לדבוק בצדיקים, לעשות את מה שהם אומרים לנו, ולזכור שהדבר שאלוקים אוהב יותר מכל בעולם הזה הוא את השלום בין ילדיו, עם ישראל, גם אם המחיר שנצטרך לשלם עבור זה יהיה שתיקה והבלגה.