הקול הקטן

חזקה על הבלגאן לחזור על עצמו,
ומהר יותר מכפי ששיערתי. תשכחו
מאוגרים – זהו קרב אבק-ארנבות
שאף פעם לא נגמר. רצים ורצים ולא
משיגים שום דבר!

אני מאוד אוהבת לבלות במרחב הפתוח והפורה, במיוחד אם זה ליד אגם. להיות באמצע שום מקום, רק אתה והטבע – זה משהו שיכול להניח אותך היטב על הקרקע מכל הבחינות. למשל, במיני-טיול שעשיתי במרחבים של וויסקונסין, הגעתי למסקנה שאפשר לצאת לחופשה כדי להתנתק – או לצאת לחופשה כדי להתחבר. הראשונה היא בזבוז זמן, ואילו השנייה היא מצווה.

חיי העיר יכולים להיות כל כך ריקניים – אנחנו רצים ורצים במעגלים סביב עצמנו ובסופו של דבר מגיעים לשום מקום, ממלאים את הזמן שלנו ב"תרבות ובידור" אבל הכל בלוף אחד גדול של עשן ומראות, אחיזת עיניים ממש. נכון, הם גורמים לנו תענוג מסוים אך ברגע שאנו יוצאים מהקולנוע או התיאטרון, אחרי תקופת הסתגלות קצרה (בדרך כלל של כמה דקות בודדות!) אנו חוזרים ל"שחיקה היומית". אנחנו גרים בדירות סגורות ואפילו בבתים פרטיים, אבל כל כך רחוקים מהסובבים אותנו. תוסיפו לזה את העבודה שגם היא אוכלת את מעט הכוח שנותר לנו כדי להשיג דברים בחיים.

לא פעם אני מרגישה כמו אוגר שרץ על גלגל – אני רצה ורצה ורצה, אבל לא מצליחה להשיג אפילו דבר אחד אמיתי מתמשך או חשוב. אני הולכת לעבודה ועובדת, אני חוזרת הביתה ועובדת. אוכלת, ישנה, עובדת, וחוזר על עצמו. אני בהחלט מרגישה טוב יותר כשאני מנקה את הבית ומארגנת את שולחן העבודה שלי, אבל חזקה על הבלגאן לחזור על עצמו, ומהר יותר מכפי ששיערתי. תשכחו מאוגרים – זהו קרב אבק-ארנבות שאף פעם לא נגמר.

בסוף היום אני הולכת לישון, וגם אם הצלחתי לתקתק מספר דברים מהרשימה היומית, אז לא פעם אני תוהה מה בכל זאת באמת השגתי?! השאלות האלה אפילו יותר כבדות מהרשימה העמוסה שהכנתי בבוקר. וגם כשאני נכנסת בסופו של יום למיטה, שמחה ומרוצה מעצמי על שהצלחתי לבצע את כל הרשימה, פתאום נוספים דברים חדשים באופן די מפתיע ובלתי נמנע ברשימה, בבוקר שלמחרת. בקרב של היומיום אינני יכולה לנצח, אני תמיד נכווית…

אבל שם, בין העצים ליד האגם, אני מרגישה אמיתית. בלי רשימה, בלי רעש, בלי פגישות. נכון, אלה לא החיים האמיתיים ואי אפשר לחיות כך לנצח. בכל אופן, משהו במפגש הזה מטעין אותי מחדש, כאילו שאני מתחברת לסוללה רוחנית ענקית. האמת היא, שכאשר זה רק אתה והיער – זה בעצם רק אתה ואלוקים., כי הטבע הוא כמו מסכה המסתירה את השם.

רגעי השקט והשלווה הללו שחווים שם הם הזמן המתאים ביותר להקשיב לקול הקטן של הנשמה שלך, שבוכה להישמע מעל לכל הדוחק וההמולה של חיי היומיום. לפעמים, הרגשתי שאני לא רוצה לדבר בכלל, ופשוט ישבתי בשקט והפנמתי הכל. ופעמים, לא הייתי מסוגלת לחבר את המילים עם הרגשות מספיק מהר.

הרגשתי ענקית וזעירה בו זמנית, וזה היה מפליא. חזרתי ואמרתי – "עפר ואפר" – אנחנו רק עפר ואפר, אך במקביל – כל העולם נברא בשבילי! כל הפאר הזה נברא בשבילי ממש, שאעמוד כאן ואתמלא בהשראה עצומה ממנו. ועדיין, אני שום דבר לעומת גדולתו של השם יתברך, אבל גם קטנה מאוד לעומת העצים שנמצאים כאן ממש לידי. העצים מנחמים אותי בגלל סבלי ובמקביל מזכירים לי עד כמה החיים חולפים. זה בהחלט מעודד אותי לחשוב שגם הצרות הנוכחיות שלי יחלפו, כי העצים האלה בטח נמצאים בעולם יותר ממה שאני נמצאת בו, הם התמודדו עם הרבה סערות וסופות, וכאילו אומרים לי להמשיך הלאה, לא לוותר לעצמי, כמו שהם לא ויתרו – ולהמשיך לרצות להגיע לשמים בליבי ונשמתי דרך התורה והאמונה, להעמיק את שורשיי עם עוד ועוד מעשים טובים.

וכשאני עומדת כאן ומסתכלת על האגם היפה שמכוסה כולו בשלג לבן – אני שואלת את עצמי: איך אקח את זה איתי בחזרה? איך אגרום לרגע הזה להימשך לנצח, כדי שלא אאבד אותו ברגע שאחזור לשגרה העירונית? איך אמשוך את המשמעות העצומה והנפלאה של רגע זה, את הסיפוק העמוק מהעובדה שהשגתי משהו אמיתי, כשאחזור למרדף החיים המטורף?

והנשמה שלי ענתה: מצוות!

הבנתי שהתבודדות אמיתית לא רק שמטעינה אותך ועוזרת לך להתמודד עם החיים ולהמשיך לחייך – אלא מספקת משמעות עמוקה ומתמשכת במשך כל היום. היא מחברת אותך אל השם ומחזקת את אמונתך. וביום שבו אתה מצליח לעשות צעד קטן כדי לזכות בזה, אתה בהחלט משיג משהו אמיתי ומתמשך, משהו נצחי. וכמו שהרב ברוידא אומר: "אם באמת היית יודע מהו ערכה האמיתי של מצווה – היית שר ורוקד כל היום". למה? בגלל שבעזרת המצווה הזו אתה פשוט מחבר את עצמך אל השם ולנצח. לא משנה מה קורה, אתה משיג משהו באותו יום – משהו שתוכל להתגאות בו, כי הוא יעמוד לזכותך לנצח בעולם הבא. איננו יכולים לתאר מהו ערכה של כל מצווה ומצווה שאנו עושים, אבל השם נותן לנו לטעום מעט מן השכר שמחכה לנו עם סיפוק עמוק שחודר לכל מהותנו, וכל זה בגלל שזכינו לעשות משהו אלוקי. שום תענוג בעולם הזה לא יכול להתקרב להרגשה זו.

ועם כל מצווה, אנו מקרבים את העולם למשיח, אל הזמן בו נצליח לשמוע באוזנינו את שירת העצים, האגמים וההרים. האשליה של מרדף החיים המטורף המתעתעת בכל אחד מאיתנו פשוט תיעלם, וגדולתו ותפארתו של השם תתפוס את מקומה בעולם, כמו שהמים מכסים את האוקיינוס. אז נשקיע את כל-כולנו בצמיחה והעצמת נשמותינו, ולא רק ברשימות שציינו לעצמנו באיזה פנקסון או בבתים שלנו. אם כל אחד מאיתנו יעשה משהו ולו הקטן ביותר, אך עם משמעות נצחית בכל יום, אז בעזרת השם באמת נגיע לזמן המהולל הזה, בקרוב מאוד, אמן.