מאה זה לא מספיק!

לפני כמה ימים ראיתי סרטון על שחקנית שאמרה (הציטוט לא מדויק, אך אלה דבריה בעיקרם): 'מאה אנשים יגידו לי שהייתי נפלאה ומעולה אבל אחד יגיד שלא, אותו אחד יבצבץ ויציק לי כל הזמן וכל המאה ייעלמו מתחושתי הטובה'…
 
ושאלתי את עצמי: איך יכול להיות? איך אדם יכול להרגיש כך רק בגלל אדם אחד?!

מאה אנשים זה לא מספיק?!
 
ואז נזכרתי במגילת אסתר, בחלק מאוד חשוב ממנו אנו מקבלים המון, אבל המון, מסרים וחומר למחשבה.
 
כולם כרעו והשתחוו בפני המן הרשע, אבל רק אחד לא – מרדכי היהודי.
 
מה תפס את כל תשומת ליבו של המן? מרדכי היהודי. אבל הוא רק אחד, נכון? נו, למה זה הרגיש לו כך?
 
כי איש יודע עצמו. לב יודע ליבו. נשמה יודעת נשמתה. ברגע שאותו קול בודד מבצבץ שוב ושוב, מזכיר שהוא 'כאן' ותופס את עיקר מחשבתו ותחושתו של האדם – כנראה שהוא פוגע לו בנקודה מאוד מאוד כואבת.
 
הקול הזה מבטא לאדם את התחושה הפנימית, שבעצם, כל ההערכה שמעניקים לי היא לא אמיתית. כי אם זה היה נכון אז הקול השלילי כביכול לא היה מחלחל פנימה, אלא חולף והכל היה מסתדר.
 
אבל המן כעס. הוא ידע שמרדכי מייצג את אפסיותו, לכן רצה להכניעו ולבטלו. הוא רצה לתפוס שליטה, 'לכבות' את הקול הפנימי שאומר לו: 'המן, אין לך ביטחון עצמי, ואתה לא מושלם. עובדה'.
 
מנקודה זו, ממקום חזק מאוד של כבד וגאווה – קל מאוד לאבד שליטה.
 
וזה קרה.
 
המן נכנס להיסטריה שהובילה לגזירה קשה – להרוג, לאבד ולהשמיד את כל היהודים. לא רק את מרדכי – אותו קול אחד – אלא את כולם. הוא לא יכול היה לשאת את חוסר הביטחון הזה. אבל הנקודה החשובה אותה הוא פספס היא שמרדכי, בעצם, היה הישועה שלו.
 
אותו קל בודד, שבכוחו להשתיק את כל הטוב שקיים, הוא הישועה, הוא החשוב, הוא העבודה העיקרית של האדם.
 
והקול הזה מזמין אותנו להיכנס פנימה, להתבונן, לבחון. לבדוק האם הכבוד שמעניקים לנו הוא אמיתי? האם גם אני מכבד את מה שראוי לכבד בי?
 
אבל המן לא רצה להיכנס פנימה. הוא גם לא רצה להסתכל. הוא ביקש להרוג ולאבד. ובסוף, איבד את עצמו ואת כל אשר לו.
 
וזה מפליא. המן, האיש הכי עשיר, בעל תקפיד רם ונישא, אבא להמון ילדים (כן, היו לו הרבה מאוד ילדים), כולם משתחווים לו, הוא בן טיפוחיו של המלך אחשוורוש, הוא… והוא… איך זה יכול להיות? 
 
ולמה מרדכי הצליח, למרות שהיה מהצד המאוים, זה שריחפה עליו הסכנה? כי הוא לו ויתר. מרדכי המשיך במאבק שלו. הוא התכסה בשק ואפר, צם והתענה גם כשלא ראה את האור בקצה המנהרה, אבל הוא המשיך לדבוק במטרה, גם אם דרכו הייתה ייחודית ויחידה. הוא האמין. והוא הצליח מכיוון שלא לקח, או ניסה לקחת, שליטה על המציאות. הוא גם לא רצה לראות תוצאה מסוימת, זה לא מה שהניע אותו. אלא, היכולת לראות את החוסר שקיים, את המצוקה, להישיר אליה מבט ולקבל אותה באהבה. לעשות את כל ההשתדלויות שיכולות להיות מבחינתו, בלי שום קשר לתוצאה כזו או אחרת.
 
זו דרכו של אדם מבורר ונטול ספקות. זו דרכו של אדם ששם כל מבטחו במקום הנכון.
 
ומה הופך אותנו להיות כלים לקבל את הישועות? לא להיות במתח ודאגה מאיך תראה התוצאה, אם תהיה כזו בכלל.
 
את זה מרדכי היהודי מלמד אותנו – אל תנסו לשלוט או להשליט את עצמכם, עשו את המוטל עליכם. התוצאה? בידיו של הבורא הרחמן.
 
כן, גם לנו יש נקודה שאנחנו באמת לא מרוצים ממנה, נקודה כזאת מעצבנת שגורמת לנו להצטער רק מעצם קיומה. כל כך מקוממת שאנו חושבים: יו…. הלוואי והיא בכלל לא הייתה קיימת… בדיוק כמו שהמן חשב על מרדכי – 'הלוואי והוא לא יהיה כאן'…
 
לא משנה כמה תכונות טובות יהיו בנו, אילו מעשים טובים עשינו ואנו עדיין עושים – טובים כמובן – אותה נקודה מעצבנת וכואבת משתלטת עלינו. מצליחה, כמו אצל המן הרשע, לכבות את כל הטוב שיש בנו.
 
מי מאיתנו לא מכיר מקום כזה בתוכו? זה יכול להיות קשר עם הורה, אחים/אחיות, חבר/ה, תכונה או מידה שמצערים אותנו, אולי גם ספק שאנו לא מצליחים לסלק מתוכנו, וכל זמן שהוא שם הוא מכרסם בנו עוד ועוד. אף לא אחד ירים אצבע…
 
מקום כזה שהיינו שמחים שלא היה בתוכנו. ועוד יותר מפליא, שלפעמים יש לנו איתו רגעי שלווה, שלום ואחדות, ועדיין – הלוואי ולא היה שם בכלל. ואז, אנחנו מתחילים לאבד את האמונה, מחליטים לקחת שליטה על המציאות ודורשים תוצאה מסוימת כאן ועכשיו. חולמים על ה"אחרי", מכירים את זה? נעולים ומקבעים את עצמנו, ובעצם – חורצים את דיננו לקריסה נפשית. אנחנו נלחמים אבל לא מבינים, שככל שנלחם ונתנגד למציאות כל הטוב שקיים בנו יתגמד יותר ויותר, ואותה נקודה בודדת תתפתח ותתעצם.
 
אה, אבל הנה פורים בא. והנה, גם ההסבר לכל התחושות 'המוזרות' הללו. אותה נקודה שלא מתכופפת כביכול לרצוננו – בה, ודווקא בה, טמונה הישועה. כוח גדול. אוצר עצום! פורים מראה לנו שהמן הרשע נתלה עם כל בני משפחתו על העץ דווקא משום שלא הצליח להכיל את העובדה שהוא לא מושלם, דבר שהוביל אותו לחפש אשמים מכיוון שהוא רצה לראות תוצאה ברורה – את מרדכי תלוי על העץ. הוא לא הסכים עם העובדה שהתוצאות לא בידיים שלו. איך יסכים? הרי הוא מייצג את 'כוחי ועוצם ידי' על כל המשתמע מזה. אם זה לא רצון השם, לא משנה כמה נתעקש ונלחם, זו מלחמת שווא. לכן כדאי להרפות, להפסיק לצפות לתוצאות, ולחכות בסבלנות.
 
כי אותה נקודה לא באה להחליש אותנו, אלא להכניס אותנו פנימה. מזמינה אותנו להתבונן, לעשות הכרות עם עצמנו, להתחזק ולהתמלא בביטחון אמיתי שלא תלוי במחמאות או באישורים של הסביבה.
 
זו הייתה בשורת מרדכי להמן: 'הלו, המן! אתה לא רואה שאין לך ביטחון בגרוש? שאתה תלוי (בסוף כן) רק במה שאנשים אומרים או עושים – משתחווים, כורעים, מפחדים… תתעורר, תתחיל להעריך את עצמך נכון…' אבל המן סירב. ובסוף לא נשאר לו כלום – לא מעצמו ולא מעושרו, לא מביתו וגם לא ממשפחתו. שום כוח. נאדה. זהו. כך נפל לעומק השטויות וחוסר הפעלת שיקול הדעת והשכל.
 
תעזו, אומר לנו פורים. שאו על סוס פנימי מלכותי את התכונה המציקה, המידה שלא מצליחה להשתנות, את תחושת הכישלון וגם את הספק, ואמרו להם: 'ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו'. תאמינו בלב שלם שלא לשווא הקב"ה בחר לתת לנו את נקודת הקושי הזו. היא יקרה בעיניו. הוא חפץ בה. הוא רוצה שנשתמש בה כדי שנשלים את עצמנו, שנעלה בזכותה מעלה מעלה. שלא נאמין ליצר הרע שמזמין אותנו בדיוק לדבר ההפוך – להתקטן ממנה. עלינו להחזיק חזק. להאמין שזה לטובה.
 
הבקשה שלנו צריכה להיות שהשם יברך ויצליח את מעשי ידינו, לא לדרוש ממנו תוצאות כאן ועכשיו, ובודאי לא ליפול לייאוש. כי זה מה שקרה להמן – הוא 'התביית' על מרדכי ולא היה מוכן לזוז מההחלטה הזו, גם כשאשתו והיועצים אמרו לו להיזהר לא להתעסק עם היהודים.
 
אנחנו עושים, פועלים, רצים ורצים – והתוצאות הם חשבונות שמים, רצון השם בלבד. זה מה שאפשר למרדכי להצליח – האמונה בדרך שלו בלי לדעת מה יהיה בסוף. בלי לשלוט, בלי כוחי ועוצם ידי וכל הדברים בהם 'ניחן' המן. והעיקר, לשמוח בכל מה שיש לנו, בעיקר במה שאין לנו ובמה שלא הולך לנו כסדר. כי אנחנו מאמינים שהכל מהשם, הכל בהשגחה המדויקת והנפלאה שלו, ועל ידי זה מפארים את שמו מכיוון שאנו יודעים שהתמודדות זו היא ניסיון בו טמונה ישועה גדולה, תיקון גדול, בשורה חדשה – לי ולעולם כולו. ממש כמו זו של מרדכי היהודי. ו"הבוטח בה' חסד יסובבנו" – בחינת נהפוך הוא. אמן.