מה, אני דואג?

איך נחליט לא להיות מודאגים
מהבריאות של ילדינו, מהפרנסה,
מהעתיד ומכל הנושאים שעל הפרק,
או מאלה שתופסים את המקום
המרכזי של במת חיינו?
 
 
הדרגה הכי גבוהה של אמונה אליה אדם יכול להגיע היא כאשר הוא מסרב לדאוג. פשוט כך, לא לדאוג משום דבר. למה? כי הוא יודע שהכל מהשם ושהכל לטובתו.
 
איך מאזנים את המטרה המיוחדת הזו עם המציאות שכולם מכירים – שטבע האדם לדאוג?
 
אמונה היא מפסק ה-ONשאדם עושה בחיים ומפנה הכל לבורא עולם. ההבנה שמה שאנו חווים – קשיים, אתגרים, ניסיונות החיים – הכל בא מהשם, מסייעת לאדם לצמוח ברוחניות שלו ולאמץ גישה מיוחדת. במקום לשאול 'למה זה קורה לי?' או 'למה זה מגיע לי, כי מה כבר עשיתי?', אדם ישאל 'מה השם רוצה שאתקן בעצמי היום כדי שהוא יהפוך את הדינים לברכות?'
 
התוצאה? תמיד נהיה במצב שננסה משהו חדש. כל הזמן אנו עושים משהו שונה על מנת להיות אנשים טובים יותר. עם כל אתגר וקושי בחיים מגיע שיפור באישיות שלנו. המשימה שלנו בחיים היא תמיד לצמוח, לגדול ברוחניות. בזמנים בהם אנחנו צריכים לצמוח מאוד, או כשאנו במצב הכי טוב כדי להתקדם כמה צעדים קדימה בחיים – בורא עולם ישלח לנו מסר של מה אנו צריכים לעשות. המסר הזה יכול להיות נעים, והוא גם יכול לבטא דחיפה לפעולה דחופה לצורך השינוי.
 
איך אפשר לחיות במצב של חיים בלי דאגות ובמקביל להמשיך לצמוח? איך החליט לא להיות מודאגים מהבריאות של ילדינו, מהפרנסה, מהעתיד ומכל הנושאים שעל הפרק, או מאלה שתופסים את המקום המרכזי של במת חיינו? הרי הדאגה בגלל אתגרים אלה היא זו שמכניסה בנו את המוטיבציה לפעול. גם כשאנו יודעים שלכל דבר יש מטרה שמימית, והמטרה הזו היא רק טובה, מה הטעם לקחת הכל בקלות אם בורא עולם בעצמו מדרבן ומעורר אותנו לפעול?
 
אם האמונה היא מפסק ה-ONשל בורא עולם, אז הדאגות משמשות אותנו כזרם החשמל. כשאנו נמצאים במצב לא נעים, התחושה היחידה שנרגיש היא לחץ. אנחנו במבחן. אלה התנאים הכי טובים לצמיחה טובה ונכונה. כל ההמצאות והחידושים שאנו מכירים מהמאה הקודמת ועד היום – כולן פותחו בזמנים של קשיים כלכליים. רק כשאנו מרגישים לחץ ממצב קשה, והאמונה שלנו נלחצת לפינת הייאוש – רק אז נוכל לחזק את המוטיבציה שלנו לעשות את הצעד הדרסטי, את השינויים מהרגלים שחוקים למה שבורא עולם דורש מאיתנו.
 
דאגה היא הזרז הטוב ביותר לפעול. המוצר הסופי שלה הוא כושר עמידה, כוח סבל, התמדה, עקשנות, והמון החלטיות. היה שווה, נכון?
 
איך נגיע למצב בו נבטח בבורא עולם ולא נדאג משום דבר, ומצד שני לדעת שההתקדמות בחיים היא לדאוג ממשהו? הו, הנה פרדוקס. נכון. אבל זה באמת רק עניין של ביטחון. אנו בוטחים בהשם שידאג לאיזון הזה בשבילנו. הוא ישלח לנו את מבחני החיים, ואנו נשתדל לעשות כל שביכולתנו לעבור אותם. השם לעולם לא ייתן לנו מבחן שלא נוכל לעמוד בו. הוא לעולם לא ידחף אותנו למקום של דאגות עד כדי ייאוש. גם אם אנו נכשלים ונופלים לייאוש איננו לכודים במצב הזה לנצח, תמיד נוכל לצאת משם ולחזק את האמונה שלנו.
 
למען שלום הבית בין בני הזוג בורא עולם מאפשר, כמו שמספרת לנו התורה, למחוק את שמו הקדוש במים המאררים, אם יש חשד שהאישה לא נאמנת על בעלה.
 
תראו איזו אהבה עצומה יש לבורא עולם אלינו! מה הוא מוכן לעשות בשבילנו!
 
למען ההתקרבות שלנו אליו, הוא ישלח לנו כאלה ניסיונות שאין לנו שום ערבות שנישאר לו נאמנים. הוא מסכן אותנו בלמחוק את שמו מליבנו רק כדי שנגיע לדרגה גבוהה יותר של אמונה, וכמובן להתקרב אליו, לאהבתו, רחמיו וחסדיו.
 
כשאנו מוצאים את עצמנו במצב בו איננו מוצאים כביכול את אלוקים, זה רק בגלל שהוא כל כך קרוב אלינו, יותר מכל זמן בחיים.