מחוץ ללהבות

לפני שעזבנו, סבא נישק אותי ולחש לי
באוזן את הפזמון ששמעתי מאז שאני זוכרת
את עצמי: "שהשם ישמור אותך…" הנה
אדם שראה את הגיהינום עלי אדמות ולא
הפסיק להאמין לעולם!
 
 
אני דור שלישי של משפחת ניצולי שואה.
 
למעשה, אף פעם לא הבנתי מה זה בדיוק אומר, כי איך אדם יכול להיקרא 'ניצול שואה', או שורד, אם הוא לא חווה את האירוע עצמו?
 
לא הבנתי את זה עד לשנותיי בחטיבת הביניים, וההבנה הזו נחתה עלי בכל הכוח. אני זוכרת שישבתי באוטובוס של בית הספר, מחכה שהנסיעה הביתה תתחיל. אני לא זוכרת אם האוטובוס איחר, או מה היו הנסיבות בדיוק. זה היה, כמובן, בתקופה שלפני הטלפונים הסלולאריים (או 'ימי הביניים', כפי שילדיי מכנים אותה) ולא יכולתי להשיג את אמי ולומר לה שאני מאחרת. הצמדתי את אפי לחלון המלוכלך של האוטובוס, מתוך הבנה מלאה שהביטחון שלי – ושאני בריאה ושלמה – באמת חשובים להוריי, ובסופו של דבר, גם לסבא שלי. שהתחושות שאף פעם לא נאמרו בקול, אותן קיבלתי כל ימיי חיי מהרגע שנולדתי, היו תמיד על חרב התקווה והפחד. התקווה, משום שהייתי החוליה הבאה במשפחה, והפחד החודרני והתמידי הזה שמלווה כל ניצול שואה – חוסר הידיעה ממה שמצפה לך בעיקול הבא בדרך.
 
סבא שלי היה וממשיך להיות (ושהשם ייתן לו חיים ארוכים) התגלמות האופטימיות בעולם שהשתגע. ממנו למדתי להתגבר על פחדים ומצוקות, לאסוף את עצמי ולהמשיך הלאה. לצחוק על החיים, ומצד שני – לאמץ אותם חזק. סבא תמיד היה מעורב והתעניין בנו, עד לפרטים הקטנים. ולא משנה איזה צלקות הוא נשא בתוכו – הוא נשא אותן היטב, ואף פעם לא אפשר להן להרחיק אותו ממשפחתו. אדרבה, משפחתו הפכה למרכז קיומו, העדות הנפלאה לכוח היהודי להיבנות מתוך ההריסות בעזרת האמונה. ועם כל זאת, אדם לא יכול לחיות בתקופה בה התרחש אחד האסונות הכי קשים שעם ישראל חווה מבלי שדאגות וחששות ילוו, במידה זו או אחרת, את חייו.
 
כשנולדתי, סבא בכה מרוב אושר. אני, הנכדה הראשונה, מסמלת את הנס הנצחי של הישרדותו, נס שהוא חשב שלעולם לא יהיה עד לו. כשעשיתי את הצעד הראשון, הוא הלך אחרי, מוודא שלא אפול ואפגע. זהירות הייתה מילת המפתח והדבר החשוב ביותר. מתחת לפני השטח של חיינו הן היו שם – הדאגות השקטות: תמיד, אבל תמיד, צריך להיזהר. שהדרכון תמיד יהיה מוכן, כי אף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה. ואפילו כנערה, בימים שאתה לא חושב הרבה ופועל הרבה פעמים מתוך פזיזות, הייתי מודעת לאחריות העצומה הזו.
 
זאת הירושה שקיבלנו מהיטלר ימ"ש. המושג 'חסר דאגה' נדיר מאוד בבית של ניצולי שואה, כי זה מה שאנחנו – ממשיכים לשרוד את האפקטים הקשים מאחת התקופות החשוכות ביותר ביהדות.
 
סבא שלי שרד ביערות של אירופה יחד עם אחיו עד שהמלחמה הסתיימה. הם חיו שם כמו חיות, גרו במערות, על העצים, שורדים מרחמנותו של שומר היערות שריחם עליהם וסיפק להם מעט מזון. לפעמים, הם ברחו מהגרמנים – בריחה של חיים ומוות, מטשטשים את עקבותיהם עם פפריקה (כן, התבלין הפופולארי במטבח שלנו) כדי להטעות את חוש הריח של הכלבים שהצטרפו למרדף. עד היום, כשאני רואה כלב רועה גרמני אני חושבת על הנאצים. וזאת השורה התחתונה – מכיוון שסבא שלי שרד, כל חיי נראים דרך עדשות השואה. ולכן, גם עכשיו, אני דור שלישי של ניצולי שואה, והילדים שלי הם הדור הרביעי. כן, הפחדים האלה עוברים מדור לדור גם אם אנחנו לא רוצים אותם.
 
השואה היא העקב-אכילס באמונה של אנשים רבים. איך, הם שואלים, השם – בעל הרחמים והחסדים – אפשר הרס וחורבן נוראי כזה לעם שלו? איך הוא יכל להסתיר את עצמו ולא לשמוע את צעקותיהם של ילדיו?
 
לאחרונה קראתי מספר כתבות וסיפורים בנושא, גם כאלה שקיבלתי במייל, ופתאום ההבנה הכתה בי. הקו המשותף לכל הסיפורים הוא – איחוד משפחות אחרי עשורים של פירוד. משפחות שאיבדו תקווה וחשבו שכבר לא יראו את יקיריהם. ידו האוהבת של השם הייתה בולטת בכל סיפור כזה. ובנקודה זו הטענות השקריות שהשם הסתיר עצמו בזמן השואה התנפצו באחת. השם היה עסוק בטיפול הישועות ובדרך ההצלה של כל אלה שהועיד לחיים מתוך התופת הזאת. מצד אחד – נשמות רבות אבדו לנו, מצד שני – אלפי נשמות של שורדים שחיו בניסי ניסים, המשיכו להיבנות מתוך ההריסות, האפר והלהבות של אירופה. בתוך ההרס הנוראי – התוצאה שהתגלתה לעין כל – השם דאג והקים את היסודות לעתיד.
 
אני נזכרת באותו רגע לפני מספר שנים, כשהבית שלי היה עמוס בארגזים מוכנים למעבר לארץ ישראל, סבא שלי ישב ליד הארגזים והרהר בהחלטה של הנכדה שלו – לגור בצד השני של העולם. סבא, שהגיע לארץ ישראל אחרי המלחמה, עזב אותה אחרי מספר שנים והסבתא הישראלית שלי הצטרפה אליו להקמת המשפחה מעבר לים. ועכשיו, הנכדה שלו חוזרת לאותו מקום, מלאת געגועים לגור במקום בו יהודים לאורך כל ההיסטוריה שלנו רצו לגור. לאותה אדמה, שהורי סבי וסבתי שנרצחו באושוויץ, חלמו לגור עליה.
 
סבא, שמאז הספיק לגור בכמה מדינות, כולל דרום אמריקה שם נולדתי, מסמל את היהודי הנודד. נודד ותוהה על מקום היהודים בעולם. ופתאום נכדתו, שלא רק רוצה לשרוד אלא לחיות בארץ ישאל, משליכה את אותה זהירות שליוותה אותה כל ימי חייה, כדי לבנות בסיס חזק, בעזרת השם, לדור הבא.
 
לפני שעזבנו, סבא נישק אותי ולחש לי באוזן את הפזמון ששמעתי מאז שאני זוכרת את עצמי: "שהשם ישמור אותך…" הנה אדם שראה את הגיהינום עלי אדמות, שראה במו עיניו איך משפחתו ועמו נרצחים. אדם שחי בתקופה של טרגדיה נוראה, שאת היקפה לעולם לא נדע. ולמרות הכל, לאורך כל שנות חיי הוא החדיר לתודעה שלי שהשם הוא זה שמטפל, דואג ושומר, ושעלינו תמיד להתחנן אליו שישמור ויגן עלינו.
 
נכון, קשה לתפוס ולהבין את השואה בשכלנו. מיליוני יהודים נמחקו מעל פני האדמה במספר שנים בודדות, קהילות שלמות נעלמו כלא היו. האם לא הגיע הזמן לנסות להתמקד בישועות והניסים של אלו ששרדו? האם לא הגיע הזמן לתת לבורא עולם את הקרדיט גם כשמגיעים לפרק הכואב והקשה הזה בהיסטוריה של עם ישראל? כי אין שום ספק בזה – השואה שינתה את נוף היהדות. אבל מה עם אלה ששרדו, ושהמשפחות שלהן ממשיכות לשרוד עד היום, בגלל רחמיו ואהבתו של השם? מה עם כל הפעמים בהן השם הבטיח את הצלתם של השורדים?
 
השואה היא מבחן אמונה. בין אם אדם רואה אותה כעונש על אומה שלמה, ובין אם רואה אותה כזרז להולדתה מחדש של אותה אומה. כנכדה של ניצול שואה, גדלתי לצד צללי השואה שהשפיעו לא מעט על חיי. למשל, כאשר קר בחוץ – אני חושבת על כל אותם יהודים במחנות לבושים בבגד דל ודק וקופאים בחורף הקר של אירופה. כשאני רואה מסילות של רכבת – אני חושבת על סבא שלי ועל העבודות הקשות במחנות הכפייה. גדר תיל – תשכחו מזה. כשאני מבשלת ומשתמשת בפפריקה, אני מזכירה לעצמי שהפפריקה הייתה אחד הכלים שבעזרתם השם הציל את סבא. ושוב ושוב, אני מזכירה לעצמי להתחזק באמונה, לאפשר לילדים שלי לחיות ולנסות לא להעביר להם את הפחדים השקטים שמטרידים אותנו באופן תמידי – משפחה של ניצולי שואה. אלה מבחנים תמידיים למי שעבר את השואה או בן למשפחת ניצולי שואה. אבל השם נתן לנו תרופת נגד – אמונה! ועלינו להשתמש בה בנדיבות כדי לעשות שלום בתקופה קשה זו בהיסטוריה של עם ישראל.
 
אנו רואים במו עינינו כיצד תוכניתו של השם לובשת צורה. אנו רואים כיצד הנבואות מתגשמות. אחרי השואה, קיבלנו מתנה – בצעד חסר תקדים אחרי שנים של נדודים וגלות, תחנונים וכיסופים – זכינו להתיישב שוב בארצנו. אנו עדים לכמות עצומה של אנשים שחוזרים בתשובה, שחלקם צאצאים של ניצולי שואה או כאלה שנרצחו בשואה. השם בונה אותנו על הריסות העבר, לבנה אחרי לבנה, מנווט אותנו לעתיד נפלא, שבעזרת השם יגיע לשיאו בביאת המשיח.
 
איננו יכולים לאפשר לעצמנו להיתקע בעבר כשברור לנו שאנו צריכים להמשיך הלאה, לעתיד.
 
כשאני מסתכלת על סבא שלי מהצד לאורך כל השנים, אהיה האחרונה שאומר לכם 'אנחנו צריכים לשכוח'. ממש לא. אסור לנו אף פעם לשכוח את הפשעים האיומים שבוצעו נגד עם שלם, כמו שאלי ויזל אמר לא פעם. אך גם כשאנו זוכרים, ותמיד נזכור – עלינו להתמקד בניסים שהשם עשה להרבה מאוד אנשים, כמו לסבא שלי, ולי. בגלל שהוא שרד, אני שרדתי. ישנן שאלות, כמו השואה, שלא יקבלו מענה מלא עד שמשיח יבוא. והשואה צריכה תמיד להיות נגד עיני כל יושבי העולם הזה – דוגמא איומה ומרושעת למה שאדם חולני עם דעות מעוותות, וההשפעה על בני אומתו, יכול לעשות. אבל יהודייה כמוני – אנסה להתמקד בניסים שהשם עשה לעם שלנו. למען סבא שלי. למעני.
 
אנצל הזדמנות זו כדי להודות לסבא על היותו מגדלור של אמונה בחיי, ועל שתמיד האמין בי. כנכדה שלו, לעולם לא אוכל להשיב לו על כל מה שעשה בשבילי. ומכיוון שראייתו נחלשה אבקש מכם, אם אפשר, לקרוא מספר פרקי תהלים או להתפלל במילים שלכם לרפואתו של סבי – דב בן ציפורה הינדל, בזכות ראייתו את העולם כל הזמן בעיני האמונה. תודה.