מרד עם סיבה מוצדקת

טרקתי את הדלת כשנכנסתי לרכב.
"אף פעם לא מרדתי" אמרתי, וזה היה
די מפתיע, כאילו שעכשיו אני כן מורדת.
אבל התגובה שקיבלתי הייתה די
מפתיעה: "את לא חושבת שהגיע הזמן?"
 
 
מי שמכיר אותי, יודע שתמיד הייתי ילדה טובה. להורים שלי לא הייתה שום סיבה לדאוג בגללי. טוב, חוץ מהפעם בה הגענו לראיון בחטיבת ביניים, בית ספר יוקרתי, שבו נשאלתי מהי הפעילות המועדפת והאהובה עלי, ואני עניתי "לראות טלוויזיה" כשהראש שלי היה מונח על כפות הידיים והמרפקים על השולחן בצורה די מרושלת. לא רציתי ללכת לבית הספר הזה, ואיזה פלא (?!?) גם לא התקבלתי. את ההורים שלי זה בכלל לא הצחיק.
 
כשתקופת התיכון הגיעה, בחרתי ללמוד בתיכון שהיה במרכז העיר בו גרתי, בארצות הברית, לשם הגעתי באוטובוס המיועד להסעת תלמידים (הצהובים המוכרים), וכל אחד פנה לתוכנית הלימודים המיוחדת לו. אני הייתי במסלול של המתקדמים, כלומר יכולתי לסיים את לימודיי תוך שלוש שנים ובשנה הרביעית להצטרף לשיעורי 'כיף' –מקהלה או צילום. ברור, העדפתי את הצילום.
 
מהימים האלה אני זוכרת מעט מאוד ממה שלמדתי, אבל את הלימוד של החיים אני זוכרת בהחלט.
 
כמו מה למשל?
 
פעם, וזה אמיתי, ראיתי תלמידה בבית הספר… בהיריון. היא הייתה בת 16! עם אצבע בפה… המראה האירוני הזה הימם אותי. והיא לא הייתה היחידה, היו עוד כמה כמוה. וברגע שהתינוקות שלהן נולדו, הן הביאו אותם לבית הספר, שם התינוקות קיבלו טיפול ממטפלות, והאימהות-תלמידות המשיכו ללמוד עד שסיימו את שנות הלימוד בתיכון. זה היה השיעור הכי טוב שקיבלתי בחיים על שמירת מרחק מבני המין השני.
 
או, היו פעמים בהן הגעתי לשירותים וריח חזק של חשיש הציף את חלל השירותים. זה בהחלט הרחיק אותי מכל מה שקשור לסמים, אפילו יותר מהקמפיין שננסי רייגן עשתה באותה תקופה: "רק תגיד לא!". ובגיל שכבר למדתי באוניברסיטה, עזבתי בהפגנתיות-מה מסיבות בהן אנשים עישנו או השתמשו בסמים. גם לא רציתי שום קשר עם המילה אלכוהול (כולל הנוזל). ראיתי הרבה ילדים שאיבדו את ההכרה או הקיאו בחלק האחורי של האוטובוס בגלל האלכוהול. והיו פעמים שזה נגמר הרבה יותר קשה.
 
הייתי גם עדה לריבים איומים של בנות ששרטו אחת את השנייה בפנים, חבטו זו בזו באגרופים. ריבים בין בנים כואבת וקשה יותר. וכן, הייתי עדה גם להם. החבר'ה מתוכנית הלימוד שלי היו אנשים הרבה יותר עדינים, התנהגות כזו לא הייתם מוצאים אצלנו. בכל אופן, בית הספר החליט לתגבר את המקום עם יותר מאבטחים שריסנו את האלימות. החיים בתיכון הפכו לפתע לרגועים ו'שגרתיים' יותר.
 
מסקנות מהלימוד של החיים הפכו אותי באמת לילדה טובה. אף פעם לא הייתי ב'היי', לא השתכרתי וגם לא הייתי מעורבת בקטטות או בכל מה שקשור לאלימות.
 
15 שנה קדימה, אני נשואה ואמא לשני ילדים, לזמן בו גיליתי את התורה. כל כך התרגשתי מכל הדברים החדשים שלמדתי על הדת, כאלה שחשבתי שאני יודעת אבל באמת לא הכרתי. בעלי ואני קיבלנו על עצמנו את נושא הכשרות והשבת, והילדים ציצית וכיפות.
 
הבעיה הייתה שהמשפחה שלי הייתה רחוקה מאוד מלהתרגש ממה שאנחנו התרגשנו וחווינו עם כל תגלית.
 
סתיו אחד, בשנים הראשונות שלנו בתשובה, כמה בני משפחה הגיעו לביקור וכולנו נסענו לבקר את ההורים ולסעוד איתם ביחד ארוחת ערב. איכשהו, השיחה הגיעה ל'חג' הקרב ובא – 'חג ליל כל הקדושים' של הנוצרים. בעלי ציין שאנחנו כבר לא חוגגים את החג זה יותר, ובנקודה זו כנראה הקש שבר את גבו של הגמל. לא תחגגו את ליל כל הקדושים? תמנעו מהילדים את השמחה של להתחפש, לעבור מדלת לדלת ולקבל ממתקים? להיות חלק מהחוויה הלאומית-אמריקאית? הערב הסתיים במרירות כשאני יוצאת כמו רוח סערה מהבית של הוריי והמשפט – "איבדנו אותך. זה כמו מוות במשפחה" – מלווה אותי החוצה.
 
טרקתי את הדלת ונכנסתי לרכב בו חיכו הילדים, בעלי והאורחים. כשהתיישבתי, אמרתי שאף פעם לא מרדתי, וזה היה די מפתיע, כאילו עכשיו אני כן מורדת. אבל התגובה שקיבלתי הייתה די מפתיעה: "את לא חושבת שהגיע הזמן?"
 
שנים לקח לי להשלים עם העובדה שהחיים בהם בחרנו, ללא שום חרטות כמובן, ישנו את הקשר המשפחתי שלי עם הוריי. תודה לא-ל, הכעס הפך לאכזבה, שבהמשך הפכה לקבלת ההחלטה שלי – אורח חיים שונה מזה שלהם. אבל עד היום, שמונה שנים אחרי, אני עדיין מתמודדת עם נושאים שלא פעם מרחיקים בינינו, עכשיו לרוב מדובר בנושאים חשובים כמו חינוך ילדיי ועתידם.
 
להפוך לאדם שומר תורה ומצוות, לחוזר בתשובה כמו שנוהגים לומר, זה לא בדיוק הדבר הכי פופולארי שיש, ולא פעם קשרים עם בני משפחה או חברים משתנים בעקבות השינוי שאדם עושה בחייו. דבקות באמת, תרגול במידת הסבלנות, לחדד את חוש ההומור, ולהבין איך קרוב משפחה לא דתי צופה בשינויים הפתאומיים שאתה עושה – הם המפתח לצלוח את הגלים שבאים בעקבות זאת.
 
התורה מלמדת אותנו שמצוות שמירת השבת עולה בערכה ובחשיבותה על מצוות כיבוד אב ואם. בהתחלה זה נשמע תמוה ודי מנוגד לערך עצום כמו הורים. אבל במבט קרוב ומעמיק יותר יש בה הרבה היגיון. השם הוא אבינו הנצחי והוא לא רוצה שרק אנחנו נשמור שבת, אלא גם ההורים שלנו וכל יהודי צריך לעשות זאת.
 
בעזרת השם, אני מתפללת שהוריי יום אחד יראו את היופי שבחיי תורה. ואני מתפללת שהם – וכל עם ישראל – בקרוב יצטרפו אלינו כ'מורדים'… ובהחלט עם סיבה מאוד מוצדקת!