עיניים שלי

האסימון ירד לראשונה כאשר הבנתי
שיש לעיניים שלי כוח גדול מאוד,
שמבלבל אותנו וגורם לנו עצבות וסבל.
החלטתי לבדוק לעומק מה עושה את
זה לעיניים שלי.
 
 
"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם אשר אתם זונים אחריהם" (במדבר ט"ו).
 
עד היום, כשאני אומרת את הפסוק הזה בקריאת 'שמע ישראל', אני מכוונת לשמור על הלב שלי. הוא זה שפועם ומרגיש ומתרגש. הוא זה שכואב ומרחם ויוצא לתור אחר האמת, להטמיע אותה ולהרחיק את הספקות. אני פועלת עם הלב, לכן לא ממש התייחסתי לחלק השני של הפסוק זה שעוסק בעיניים.
 
לתומי, חשבתי שכל הסיפור עם הנהירה אחר המראות שייך לגברים בלבד. הם אלה שצריכים לשמור על עיניהם ממראות אסורים. הם אלה שצריכים לתקן את פגם הברית ואת תאוות הניאוף, עם מודעות והעצה הפשוטה של "לא תתורו אחרי עיניכם". לזה חשבתי שהתכוון הפסוק.
 
אלא שערב אחד התיישבתי במרפסת עם בעלי והוא הקריא לי את תורתו של רבי נחמן מברסלב, מספר אוצר היראה על נישואין. התורה דיברה על החופה ששומרת עלינו מפני הרע-עין והמונעת מאיתנו לזכור את אלוקים. לא הבנתי את כולה, אך חלק אחד ממנה, זה שעסק בעיניים, גרם לי לפתע להבין עוד אספקט של הדברים בפסוק המדובר, והפעם אחד שקשור גם בי.
 
לראשונה ירד לי האסימון כשהבנתי שיש לעיניים שלי כוח של היצר הרע, שמבלבל אותנו וגורם לנו עצבות וסבל. כוח שגורם לשכוח את השם יתברך. העיניים מלבות את התאוות שלנו ולא רק את תאוות הניאוף, כפי שסברתי בטעות, יש להן חלק בכל התאוות כולן.
 
תאוות הממון היא הראשונה ברשימת התאוות שלי ששמתי לי למטרה להתחיל להתבונן בה וללמוד את דרכיה, על מנת לרדת לעומקה ואולי להשתחרר מעולה. היא זו שצצה ועלתה בהקשר הנזכר והבהירה לי מעט מן התמונה.
 
בתור אחת שגרה באחד המקומות היוקרתיים ביותר בארץ, ויושבת בבית הכנסת ליד השמנה וסולתה של ישראל, יש לי מצע מוצלח לעבודה על מידת תאוות הממון.
 
כשחשבתי על תפקיד העיניים, בליבוי התאווה והקנאה שמתעוררת אצלי כל אימת שאני עומדת במטבח ליד הכיור, רוחצת כלים ומציצה מהחלון על ביתן של שכנותיי, כשטור ארוך של מטפלות, עוזרות, גננים, אנשי תחזוקה, שליחים, קציני רכב וטכנאים למיניהם יוצאים ונכנסים בכל שעות היממה, או אז הבנתי כמה משמעותי הכוח שיש לראיה שכזו שמגבירה ומעצימה את הסבל ותחושת הקורבן והמסכנות שאני חשה.
 
אני לא יכולה לא לחשוב שאם הייתי עוצמת את עיניי, או מביטה למטה, אז שכנותיי ואני היינו ממש אותו הדבר, והסבל מהדמיונות שמתלווים לחוויה הזו היה נמנע קלות. המסקנה המתבקשת היא, שכאשר מונעים מהראיה לפנות החוצה, אל מעבר לגבולות שלך, מתחדדת הראיה פנימה, ואז למעשה מה שמשנה זה כמה אתה מחובר לעצמך ומה יש לך בלבבך.
 
כי אם נעצום את העיניים, זה לא משנה אם נגור בדירת חדר או באחוזה עם מאה חדרים שמשתרעת על פני מאה חמישים דונם. זה לא משנה אילו רהיטים יש לנו וכמה נקי ומבריק הבית. זה גם לא משנה מה הנוף שנשקף מהחלון. בסופו של דבר, כולנו צריכים להתמודד עם אותם דברים. עם הניסיונות שעומדים בפנינו, עם עבודה על מידותינו, עם השאיפה להיות בשמחה ולא לכעוס, להסביר פנים ולפרגן לכולם. כשעוצמים את העיניים, מפסיקים לחמוד, ואז לפתע, מה שבלב פנימה נהיה ברור יותר ואנו נאלצים להתמודד עם מה  שבפנים, כל אחד עם עצמו, וזה לא משנה כמה עלה הבגד שעל עורנו.
 
חקרתי פעם את תלמידתה של ימימה אביטל ז"ל, מדוע היא נהגה להעביר את שיעוריה כשהיא מוסתרת מתלמידותיה. לתומי, חשדתי שהיו אלו ענייני כבוד. מסתבר שטעיתי בגדול. התשובה שקיבלתי הניחה את דעתי מאוד והגבירה את הערכתי להחלטה שלה. היא סיפרה שימימה אביטל הייתה מקבלת תשדורות בצורת מילים כתובות, וכך העבירה את שקיבלה לאחרות. בהתחלה, הציבור שהגיע לשיעורים היה מועט, אך עם הזמן התחילו להגיע עוד ועוד נשים. לפתע הרגישה הרבנית שהיא אינה מקבלת יותר תשדורות, המילים נעלמו. היא הרגישה שהדבר נובע מריבוי העיניים שמופנות אליה. ואכן, היא בחרה להסתתר והתשדורות חזרו. כשהסבירה לתלמידותיה את פשר הדבר, עודדה אותן שהן בעצם לא צריכות לראות אותה, אלא להיפך. שהרי תוכן הדברים הוא זה שחשוב וחוש הראיה עלול להפריע לריכוז ולקבלת המסרים. כשאנו מסירים את המכשול הזה, מתחדד חוש השמיעה ואפשר להתרכז בכתיבת החומר ובהפנמת הדברים בלב.
 
זה נכון שאנחנו לא יכולים להסתובב כל היום עם עיניים עצומות, ואני לא חושבת כי לזה התכוון הפסוק, הרי השם יתברך ברא את העיניים ויש להן תפקיד חשוב בבריאה ובתפקוד שלנו על פני האדמה. אבל נכון להבין את החלק ההרסני שעלול לנבוע מהראיה בכל הקשור לליבוי התאוות שלנו. לכן ראוי שגם העיניים יפגינו צניעות, ולדעת מתי להגן עליהן מהחוץ בכדי להפנות את הראיה פנימה, אל רחשי הלב.