שהמציאות תחכה

זה יכול לקרות לי בכל זמן ובכל מצב.
אני מתחילה לעשות משהו ועל הפרק
נדחף עוד דבר. אני לא מוכנה לעצור
ומצידי שהמציאות תחכה. רק שזה לא
תמיד מצליח. שרון רוטר מתמודדת.
 
 
זה קורה לי הרבה זמן. שמתי לב לתופעה שחוזרת על עצמה שוב ושוב בחיי. זה מרגיש כמו ניסיון מהשם שאני לא מצליחה להתגבר עליו, כנראה שזו הסיבה שהוא חוזר כל פעם בצורה שונה. הבעיה היא שעם הזמן הוא נהיה עקשן יותר בתדירותו, מה שאומר שכבר אי אפשר להתעלם ממנו יותר.
 
קשה לי באמת להגדיר אותו, אבל אני יכולה להרגיש שזה שוב קשור לרצון שלי לשלוט בכל הפרמטרים בחיי והקושי שלי להרפות. כמובן שעם השנים, וככל שתרגלתי דברים עם אמונה, פני הדברים השתנו ומורגשת התרככות קלה, אך עדיין, המלאכה רבה ויש עוד דרך ארוכה לעבור.
 
לעיתים קרובות אני מרגישה קושי לקבל את המציאות כמו שהיא, והתוצאה לכך היא מאבק תמידי ועיקש ללא כל סיכוי לניצחון, מה שבדרך כלל מביא אותי למידה מסוימת של סבל. בסופו של דבר אני מבינה שעלי להיכנע למצב, אבל עד שאני מגיעה למקום הזה אני נשרפת מבפנים, והרבה פעמים גם שורפת את מי שבחוץ.
 
המאבק המיותר הזה גוזל ממני הרבה כוחות ואנרגיה ומשאיר אותי כל פעם מחדש עם טעם מר בפה, ולא מעט פעמים גם עם בושה גדולה.
 
מאמרים נוספים בנושא:
המציאות  קטנה עליך
שימו את הכל על השולחן
הנוסחה  הנכונה
לשנות את  הטבע
 
כשאני מנתחת את הדברים, ברור לי שיכולתי בפשטות לנהוג אחרת אם רק הייתי מקבלת את המצב לאשורו מלכתחילה, ומכניעה את רצונותיי למציאות הנדרשת ממני באותו הרגע. אבל משום מה, כל פעם מחדש, אני מתעקשת להמשיך עוד רגע עם התוכניות שלי. ומצידי? שהמציאות תחכה לי עד שאסיים. יש לי את כל התירוצים בעולם להצדיק את ההתנהגות שלי, אני משכנעת את עצמי, כולל את הסובבים אותי, בצדקת תירוציי.
 
הבעיה היא שלסביבה לא ממש אכפת מהתירוצים והתוכניות שלי, או שהם לא יכולים לקבל אותם מכל מיני סיבות ואז מתחיל מאבק ביני ובין כל מי שמשבש את תוכניותיי, עד שבסופו של דבר, ואחרי שאני חוטפת כמה אגרופים לבטן ושריטות אדומות בפנים, אני נכנעת ומבינה שעלי לאסוף את מעט הכבוד שנותר לי ולהפסיד את המערכה.
 
זה יכול לקרות לי בכל זמן ובכל מצב, אך בעיקר זה קורה כשאני נמצאת עם הילדים.
 
הנה סיטואציה להמחשה: אני מתחילה להכין ארוחת ערב ולטגן שניצלים. כמובן שבדיוק כשצריך להפוך את השניצל הילד הקטן צריך דחוף לשירותים, ואם לא אעזוב את המחבת עכשיו אז הוא יפספס. מה לעשות? לשרוף את השניצלים? בודאי שלא…
 
אז אני מבקשת ממנו להתאפק עוד קצת, והוא בוכה ואני מתחילה להתעצבן ולהילחץ ומבקשת מהגדולה לקחת אותו לשירותים. היא מסרבת להפסיק את המשחק עם החברה כי הן בדיוק הגיעו לרגע מאוד חשוב ועקרוני. אז אני מתחילה להפעיל את כל הארסנל שיש לי כולל מניפולציות ורגשות אשם כדי שהיא תיכנע ותסכים, ובינתיים, הוא כבר עשה במכנסיים וגם השניצל נשרף… אני כמובן כועסת מאוד על הילדה שלא עזרה לי, ואפילו טורחת להגיד לה את זה מול חברה שלה, מתעצבנת על הילד שלא הצליח להתאפק ועכשיו אני צריכה לנקות אותו ואת הרצפה, וגם על השניצל שלא התחשב בי והעיז להישרף ולהרוס את ארוחת הערב. ובעיקר, על עצמי ששוב איבדתי את הכלים. אני כמובן משכנעת את עצמי בצדקתי. הרי לא יכולתי פשוט לעזוב את המחבת באותו רגע, כי מה יהיה על ארוחת הערב? וחוץ מזה שזה "בל תשחית", ולמה הילדה לא יכולה פעם אחת לעזור לי? ומתי כבר הוא ילמד ללכת לבד לשירותים? הוא כבר בן שנתיים וחצי!!! אוף, העולם ממש נגדי היום… התוצאה היא כמובן מפח נפש גדול לכולנו, ובעיקר תחושה של חמוץ מאוד בפה.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
אני, כי זה הכי מקורי
פריק  קונטרול
טיסה  בשליטה
לא עומדים בפיתוי
 
בדיעבד, אני מבינה שיכולתי לנהוג אחרת וכל הסבל היה נמנע. אפשר באותו רגע לעצור את התוכנית שלי ולהרפות. כמובן שיכולתי פשוט לכבות את האש ולקחת את הילד לשירותים ואחרי שהוא יסיים לנסות להמשיך לטגן.
 
ובעיקר באותם מצבים עם ילדים, כך גיליתי, בהם אני נדרשת עם נוכחות מלאה ואל לי לנסות לעשות דבר חוץ מלהיות איתם בכל רמ"ח אבריי, ליבי, נפשי ומחשבותיי. ברגע כזה, כל הסחת הדעת שלי מהם מביאה להפרעה באווירה, לריבים ביניהם, לבכי ולמתח. לפעמים קשה לי לזהות את הרגע בו אני מתבקשת להיות כאן ועכשיו כל-כולי איתם, או שפשוט קשה לי להיכנע אליו. אבל אני מגלה, שוב ושוב, שכל התנגדות, אפילו הקלה ביותר, תגזול ממני בסופו של דבר הרבה יותר אנרגיות מאשר ההכנעה.
 
הדבר המפתיע הוא, שברגע שנתתי להם את מלוא תשומת הלב, תוך כמה דקות המצבר שלהם מתמלא והם עוזבים אותי לנפשי. רגועים ונינוחים הם פונים להתעסק כל אחד בענייניו, בהרמוניה מלאה.
 
זה תמיד מפתיע אותי מחדש, כמה זה היה פשוט וקל. החכמה היא לא להתנגד אלא להרפות מהשליטה, ואז בקלות ובלי מניעות היא חוזרת אלי באלגנטיות.
 
אז כמו שאמרתי, זה קורה לי הרבה, בעיקר עם הילדים, אבל יש גם מצבים אחרים. למשל, כשאני מגיעה לפקק תנועה. ברגע שאני רואה את טור המכוניות התקוע לפניי משהו בי מסרב להיכנע למצב. אני משוכנעת מבפנים שיש דרך בה אני יכולה להימנע מהפקק הזה. כמובן שבאותו רגע אני כבר בתוך הפקק בלי אפשרות לזוז, ומה שקורה זה שאני יושבת במכונית זועפת, ממורמרת וכועסת על כל העולם, ובעיקר סובלת, עד שאני מצליחה להמשיך בדרכי ללא הפרעה.
 
ברגע שהפקק נפתח אני לא מצליחה להבין מה הטריד אותי כל כך. האם חשבתי שאני הולכת להישאר תקועה בכביש כל ימי חיי? הרי הכל עובר, וכשמסתכלים על זה במבט לאחור זה מרגיש כקליפת השום.
 
בבחינה עמוקה יותר של הדברים אני מבינה שיש לי פגם באמונה ורצון עז לשליטה. הרי כל מה שקורה הוא לטובתי וכל דבר וכל אחד הוא שליח של השם שתפקידו לעזור לי לגדול ולתפקד טוב יותר בעולם. המסקנה המתבקשת היא – לנסות להרפות ולתת לקדוש-ברוך-הוא לנהל אותי ואת חיי כטוב בעיניו. התפקיד שלי הוא לקבל ולהכיל, ובעיקר, לא לתת לרצון שלי להפריע לרצון של בורא עולם בשבילי. משם הדרך למימוש תהיה קלה, תומכת, עם הרמוניה ואחדות של רצונותיי ורצונו של הבורא עבורי.
 
 
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו.אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com