להצליח בלי להתאמץ

יהודי בא לרב שבור ורצוץ ומספר לו שאין לו פרנסה. שואל אותו הרב 'מה אתה עושה למחייתך?' עונה לו היהודי 'כלום'. 'מה הכוונה כלום?' שואל הרב, 'כלום הכוונה כלום. אני לא עובד בשום דבר'. 'הבנתי' אומר הרב, 'אתה מובטל, אתה מחפש עבודה…'. 'מה פתאום', עונה היהודי, 'אני לא מחפש עבודה. אם הייתי רוצה, הייתה לי הרבה מאוד עבודה'. 'רגע, אני לא מבין', קטע אותו הרב, 'אתה אומר שאתה יכול להתפרנס, ואתה לא הולך לעבוד ואתה בא להתלונן שאין לך פרנסה?! למה אתה לא עובד?'

היהודי מסתכל על הרב בתדהמה כאילו מדובר באדם משולל כל הבנה ואומר לו: 'כבוד הרב, תגיד לי אתה, מאיפה יש לי זמן לעבוד? אני קם בבוקר, הולך להתפלל, וחוזר לבית וכבר עברו שעתיים. רק להכין לעצמי ארוחת בוקר ולאכול לוקח לי יותר משעה. אחר כך אני קורא עיתון עוד שעה או שעתיים, כי אני הרי חייב להתעדכן. לאחר מכן אני די מתעייף ואני הולך לנוח עד ארוחת הצהריים… וכו' וכו'. ולכן אני כל כך טרוד עד שפשוט אין לי זמן לעבוד. בכזה סדר יום עמוס איך אני יכול לדחוף עוד עבודה. הרי הקדוש ברוך הוא לא בא בטרוניה עם בריותיו, מה הוא רוצה שאעשה?!'

צחוק הגורל או תוצאה ישירה

תגידו לי אתם, כל מי שישמע כזן מין תשובה מקוממת לא יתעצבן? מה העצלן הזה חושב לעצמו? שהוא לא יעשה כלום והפרנסה תגיע עד אליו?! אבל מצד שני הוא לכאורה צודק, סדר היום שלו עמוס עד לעייפה…

כן. כולנו יודעים שזו לא תשובה מקובלת ולא הגיונית. אבל מעניין מאוד שכאשר זה מגיע לתחומים אחרים בחיינו, תשובה כזאת מתקבלת בהבנה גדולה מצדנו.

ועל מה אני מדבר? אני מדבר על חינוך הילדים.

כאשר יהודי בא ומתלונן על בעיות עם הילדים, ואתה שואל אותו 'מה כבודו עושה בשביל חינוך הילדים?' הוא מצטדק ואומר שאין לו זמן שהרי הוא בעל בעמיו והוא טרוד בכל כך הרבה עניינים ולכן אין לו זמן להשקיע זמן בילדים. והתשובה הזאת "עוברת בגרון" אצל כולם. כל אחד מהנהן בהבנה, אף אחד לא מתקומם, אף אחד לא רואה בתשובה כזאת טיפשות שגובלת ברשלנות פושעת.

נו, באמת. וכי אתם חושבים שהסיבה שיהודי כזה לא רואה פירות בעמלו בחינוך הילדים היא "צחוק הגורל"? מדוע כאן לא ברור מאליו שמצב ילדיו הוא תוצאה ישירה של מעשיו או חוסר מעשיו? מדוע כאן מתקבלת בהבנה הטענה שלא ניתן לדרוש מאף אחד לעשות "יותר מיכולתו"?

והתשובה היא שבעומק הלב מקננת מחשבה מוטעית שהפרנסה היא חשובה, אבל חינוך הילדים קצת פחות, ולכן בשביל דבר כל כך "חסר חשיבות" אין פנאי להשקיע.

עיצוב החיים

בחיים האלה הכול עניין של סדרי עדיפויות. אם דבר מה חשוב בעיניך והוא בראש סדרי העדיפויות, אתה תעשה את הכול ותמצא לו זמן. לכן אנשים עסוקים מאוד מוצאים זמן ללכת לחדר כושר כמה פעמים בשבוע או לצאת לבילויים ולטוס לחו"ל. אם חינוך הילדים חשוב בעיניך, אתה תמצא לו זמן.

לכן בפרשת השבוע משה רבינו הזדעזע מההצעה של בני גד ובני ראובן. הם אמרו לו: "גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו". הם נתנו את המשקל המרכזי לעסקים ולפרנסה והקדימו אותם לדאגה לילדים.

ונכון שפרנסה זה חשוב, אבל אי אפשר לטשטש ולרמוס את הערכים. לכן משה עונה להם מה פתאום, אם זה סדר העדיפויות שלכם, אתם לא תגיעו רחוק, אתם עושים מהעיקר טפל ומהטפל עיקר, כדברי רש"י על המקום, ולכן אומר: "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצנאכם"

– הילדים לפני הכול!

וזה מסר ראשון לכל מי שרוצה לראות איזה שהוא שינוי לטובה בכל מה שנוגע לגידול הילדים וחינוכם. אפשר לדבר על הרבה מאוד עצות ורעיונות, אבל כל עוד אתה לא משקיע זמן ומאמץ, אתה לא יכול לצפות לכלום, בדיוק כמו בעניין הפרנסה.

מה תגיד, שאתה לא יכול להשקיע כי אין לך זמן? זו כנראה בעיה חמורה בסדר העדיפויות שלך. ואם אתה רוצה תיקון תתחיל משם. תסדר מחדש את משאבי הזמן שלך על פי הערכים האמתיים, שהעיקר יהיה עיקר והטפל יהיה טפל, ואז בוודאי תמצא זמן לדברים שאצלך הם בראש מעייניך. עיצוב סדר העדיפויות שלך זה מה שיעצב לך בסופו של דבר את החיים.

איך משקיעים?

אם כן למדנו שחינוך הילדים צריך השקעה ותשומת לב מיוחדת. אלא מה תטען, שבדור הזה יש לנו מוסדות חינוך וממילא עול החינוך לא רובץ על כתפי ההורים? אז ברוך ה', נכון שה' יתברך הֵקֵל עלינו מאוד שהילדים נמצאים במסגרות החל מגיל שנתיים. זה מֵקֵל, אבל זה לא פוטר מאחריות ומהשקעה, כי בסופו של דבר אם משהו חלילה משתבש בדרך והילדים מגיעים למקומות לא טובים – מי שיאכל את הדייסה המרה זה אתם ההורים ולא המחנכים.

אז מה צריכים לעשות? להרבות בתפילות, שני ההורים, רק תפילות ועוד תפילות, יום יום.

שהרי מה זה אומר שהבן שלכם במסגרת, האם זה אומר שהכול בסדר? האם הוא שמור ומוגן? ממש ממש לא. גם במסגרות הטובות ביותר צריכים סיייעתא דשמיא גדולה לזכות למחנכים טובים שיהיה להם קשר טוב עם הילדים, וגם שהילדים יתחברו רק עם חברים טובים, ובכלל שיינצלו מכל הסכנות שיש בדור הזה בגשמיות וברוחניות.

כבר שמענו על תלמודי תורה טובים מאוד שהתגלו בהם קלקולים קשים. כבר שמענו על ילדים שיצא לתרבות רעה בגלל חבר מקולקל אחד. וכבר שמענו וראינו שאפילו מלמדים טובים הרסו ילד בגלל תקשורת לקויה בין הרבי לילד.

על מה להתפלל?

לכן תקדישו כל יום תפילות על הילדים, למצוא להם את מוסדות החינוך הטובים ביותר והמתאימים להם ביותר. תתפללו שה' ישלח להם את המלמדים טובים ביותר שיהיו שליחים טובים להחדיר בהם אהבת תורה ויראת שמים, שהמלמדים יאהבו את הילדים וישקיעו בהם ויאירו להם פנים ויקרבו אותם, ובכלל תתפללו על המלמדים שתהיה להם סייעתא דשמיא.

ודעו לכם שכאשר אתם מתפללים על המלמדים, הם אוהבים אתכם, כמובא בספר המידות, וכאשר הם אוהבים אתכם, הם משקיעים יותר בילדים שלכם.

ובנוסף תתחננו לה' בכל יום שיקרב את הילדים שלכם לחברים טובים ושירחיק אותם וירחיק מהם כל חבר רע. וגם תרבו בתפילות שהילדים שלכם יינצלו מכל הסכנות הרוחניות שיש היום בכל כלי המשחית הטכנולוגיים ועוד ועוד.

אתם לא יכולים להיות עם הילדים עשרים וארבע שעות ביממה. אין לכם מושג מה קורה איתם באותן שעות ארוכות שהם מסתובבים במסגרות שלהם. אבל אתם כן יכולים להתפלל עליהם, והתפילות שלכם מלוות את הילדים ושומרות עליהם. תרבו בתפילות שתהיה להם אהבת תורה ויראת שמיים וילכו בדרך הישרה.

וכמובן חייבים גם להשקיע זמן במעקב אחר הילדים שלכם, להיות בקשר עם הצוות החינוכי, לעקוב אחרי הלמידה ההתקדמות וההישגים של ילדיכם, ולא פחות חשוב אחרי ההתנהגות והמידות והתפילה שלהם. צריכים להיות תמיד עם אצבע על הדופק ולשבת עם הילדים לשיחות וללימוד.

ויש לנו כלל שלפום צערא אגרא, לפי ההשקעה שלכם כך יהיה השכר שלכם בנחת מהילדים שזה האושר האמתי בעולם הזה ובעולם הבא.