פרשת השבוע ויחי – השבר הסורי אפריקאי

הרבה מאד תשובות נתנו לשאלה העולה מתחילת פרשת ויחי, כיצד ייתכן שאת שנותיו הטובות ביותר חווה יעקב דווקא בארץ מצרים?

התשובה הפשוטה ביותר שנתנה לזה היא התשובה הטובה ביותר, יעקב חי במצרים בשלום כי רק שם משפחתו הייתה שלמה. סוף סוף, אחרי מסכת חיים רוויות קרבות מבית ומחוץ, יעקב חווה חוויה משפחתית רגועה. אח שלו לא רודף אחריו להורגו, גם לא האחיין שלו, חמיו לא מתנכל אליו, לא עושק את משכורתו, הילדים שלו מפויסים על פני השטח, יש שקט בגזרה, לכן טוב לו. זאת התשובה הפשוטה מדוע טוב לו עכשיו ליעקב דווקא בארץ מצרים, כי זו פעם ראשונה בחייו שהוא חווה שלום בית. אין סכסוכים בין רחל ללאה, ואין לו טרדות פרנסה, ולא נשקפת לו סכנת חיים.

רובד נוסף שאפשר לקחת ממנו מוסר לעצמנו, שהסיבה שיעקב חווה שקט דווקא שם, כי הרבה פעמים אנחנו מגיעים לרגיעה דווקא דרך ההתרסקות, דווקא במיצר, כי בתוך המצרים הפרטית שלנו לאגו יש פחות מקום, וכך אנחנו נרגעים, כי נלקח מאתנו הצורך להוכיח לעולם שאנו מושלמים. במילים שונות, כשאדם מבין שהוא לעולם לא יהיה שלם, שהחסרונות יהיו תמיד מנת חלקו הוא נרגע, הוא מגיע להשלמה. אני לא רק ארץ ישראל, אני גם ארץ מצרים, אני לא רק חסד משפט וצדקה אני גם שנאה קנאה ותחרות.

הבנה עמוקה זו סודקת לנו את חומת הגאווה, ודרך הסדק הזה אנחנו מתחילים להתפלל באמת ולבקש עזרה.

וזה סיפור הצמצום עליו מדבר האר"י בראשית ספרו עץ החיים, כי לדברי רבנו האר"י קודם הבריאה היה העולם מלא רק באלוקותו, הכל היה אור אינסוף, ובשביל שיהיה עולם, הוצרך האלוה כביכול להצטמצם, לסלק את אורו לצדדים, לחסר מעצמו, מהכל יכולות שלו, וכך נתהווה העולם. תהליך זה מכונה "הצמצום".

צמצום זה הוביל לתהליך של שבירת הכלים, שהם כל אותם עולמות שקדמו לעולם שלנו, שהם השורש לכל המידות הלא מתוקנות שבקרבנו.

נמצא, שהעולם על פי המקובלים נברא בשבר, והשבר הזה, קיים באדם, זה הארץ מצרים שלו, ובשביל "להיבראות", להתהוות ולהיוולד מחדש, צריכים להכיר בשבר, לוותר על הרצון להיות שלם, וזה וויתור שכמוהו כמוות, אבל זה מוות שמחולל חיים, כי כשאדם מלא כל כולו מעצמו, אי אפשר לעזור לו, הוא צריך לרדת למצרים, לחיות בה, לשהות בה, כדי להגיע חזרה לארץ ישראל עם ההכרה שהשבר הסורי אפריקאי ממלא את כל כולו.

תובנה זו מתוארת גם במזמור "שיר למעלות ממעמקים קראתיך ה'", מעמקים אלו על פי ספר הזוהר אלו עמקי הנפש, התהומות, שרק כאשר אדם מגיע אליהם, צולל בתוכן ומכיר נוכחותם במציאותו, הוא עובר התעוררות רוחנית, הוא מגיע להשלמה שאין שלם ממנה,  שהוא לעולם לא יהיה שלם.