הכל צפוי והרשות נתונה | פרשת השבוע וארא
לפעמים, אדם מרחיק לכת כל כך במעשיו הרעים, עד שהוא מאבד לגמרי את הדרך חזרה..
מסביר הרמב"ם בפירושו למשנה (פרק שמיני בהקדמה לאבות) שכל אדם נולד עם מזגים וטבעים שונים, יש אחד שמזגו נוטה אל היובש, ולכן קל לו יותר ללמוד ולזכור, מאידך יש אדם עב הטבע ורב הלחות שקשה לו יותר ללמוד וללמד. אך אם זה שקל לו לא ישנן לימודו ויתפתח הוא הוא יאבד יכולותיו הטבעיות ויטפש. ואם זה שקשה לו ישקיע בלימודו הוא יתפתח ויצליח. והוא מדגיש זאת שם בכמה צדדים כדי לבטל לגמרי את הדעה הגורסת שהאדם מוכרח במעשיו, כי כך עלה בגורלו, והוא תחת גזירת "המכתוב". את הדעה הזאת שהכל "מכתוב" שולל הרמב"ם על הסף, והוא אומר שזוהי דעה המנוגדת בתכלית לתורת משה.
ולהוכיח טענתו הוא מביא ארבעה טעמים. הטעם הראשון הוא שאם הכל היה תחת גזירת הגורל, לא היה טעם במצוות התורה, והרי התורה מצווה עלינו לעשות ולא לעשות. וכן לא היה טעם לאדם ללמוד או ללמד, והרי התורה מצווה "ולמדתם אותם", וכן עניין השכר והעונש הנזכר מפורשות בתורה היה הופך להיות לא אמין למרות היותו יסוד היסודות, וכן לא היה טעם להכין את עצמנו לבאות, לכן חייבים לומר שהאדם הוא בעל בחירה מוחלטת על מעשיו, ו"דבר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצווה".
ועכשיו לאור הנחת היסוד המוחלטת הזאת צריכים להבין את מה שחוזר בפרשתנו שוב ושוב, הבורא מכביד את לב פרעה, ומפשט הכתוב עולה שהבורא כביכול שולל ממנו את הבחירה, וכיצד יסתדר הדבר עם הנחת היסוד שלנו, שהבחירה היא מוחלטת?
התרוץ לשאלה זו על פי הרמב"ם הוא, שיש מצב שהעונש שמענישים את האדם הוא שכבר לא נותנים לו דרך חזרה, היינו שדרכי התשובה ננעלים לפניו, ואין תרופה לעוונו.
זה מה שקרה לפרעה, הוא הכביד לב עצמו בכל המכות הראשונות, הוא ראה את מכת הדם והצפרדע והוא התכחש, הוא לא לקח לעצמו מוסר אף ממכות הכינים הערוב והדבר, הוא המשיך להתעקש לשלוט במציאות, ועונשו היה שהעקשנות והגאווה התקבעה בו. זה לא שהקב"ה שלל ממנו את הבחירה, הוא בעצמו הכריע גורל עצמו לרעה! ועל זה אומרת התורה "כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ". זאת דעת התורה לפי הרמב"ם, האדם הוא בעל בחירה מוחלטת.
ומה שהוביל את ההוגים השונים לחשוב שהבורא גוזר ומכריע שכך או כך יהיה מלבד מה שמבואר בפסוקים, היא הנחת היסוד שהבורא יודע הכל ואין דבר נסתר ממנו, ומכיוון שהוא יודע חייבים לומר שידיעתו גוזרת את המציאות. על זה משיב הרמב"ם שידיעת השם היא לא כמו הידיעה שלנו, כי אנחנו כבני אדם יודעים דברים מסוימים, ודברים מסוימים אנחנו לא יודעים, נדע אותם רק אחרי שנלמד ואם בכלל,שהרי לא הכל אנחנו יודעים, אך אצל השם יתברך, הוא וידיעתו אחד, כלומר אין שום ידיעה שמתווספת לו בזמן מן הזמנים, ולכן ידיעתו היא ידיעה שונה לגמרי משלנו, ובזה מתבטלת לגמרי ההשוואה, והצורך לומר שידיעתו מכרחת את המציאות, כי ידיעתו שונה מידיעתנו, ואין היא מכחישה את הבחירה כלל וכלל, ואף שהכל צפוי מצד ידיעתו, בכל זאת הרשות נתונה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור