פחד

פחד.

קרה לכם  שפחדתם מאוד מבן אדם? מבוס שמאיים, מאדם שמדבר בצורה פוגענית, או אפילו ללכת ברחוב ולפחד מאדם כלשהוא מאיזו סיבה.

פחד ממשהו רע שמישהו אחר יכול לעשות לי.

רבנו אומר בליקוטי מוהר"ן תורה טו:

 "מי שרוצה לטעם טעם אור הגנוז, הינו סודות התורה שיתגלה לעתיד, צריך להעלות מדת היראה לשרשה"

יש מידת יראה, שהיא פחד בלשוננו המדוברת. העניין הוא שבדרך כלל היא לא במקומה ויש להעלות אותה לשורשה.

"ובמה מעלין את היראה? בבחינת משפט, כמו שכתוב (משלי כט): "מלך במשפט יעמיד ארץ", וארץ הוא בחינת יראה, כמו שכתוב (תהלים ע"ו): "ארץ יראה", הינו שישפט את כל עסקיו, כמו שכתוב (שם קי"ב): "יכלכל דבריו במשפט", הינו שישפט וידין בעצמו כל עסקיו.."

אז איך מעלים את היראה לשורשה? איך הפחד ישרת אותנו בעצם או איך נשתמש בפחד לעבודת השם? את זה רבנו אומר אפשר לעשות על ידי משפט. כלומר לדון את עצמנו על כל דבר. את זה מי שזוכה להתבודד יכול לעשות בהתבודדות. לחשוב עד כמה שאפשר מה עשיתי היום שלא היה בסדר או שהייתי יכולה לעשות טוב יותר ולעשות על זה תשובה. אולי דיברתי למישהו לא יפה אולי כעסתי שלא לצורך. וכן הלאה.

"ובזה יסיר מעליו כל הפחדים, ויעלה בחינת יראה ברה ונקיה, ותשאר אך יראת השם ולא יראה אחרת."

ובזה שאדם שופט את עצמו זה מסיר מעליו פחדים מיותרים.  ואז תשאר היראה המתוקנת. הפחד המתוקן שהוא יראת אלוקים. כי באמת לאמיתה אנו צריכים לפחד רק מהשם יתברך ולא משום בריה בעולם.

"כי כשאין אדם דן ושופט את עצמו, אזי דנין ושופטין אותו למעלה, כי 'אם אין דין למטה – יש דין למעלה' (דברים רבה ה).."

למעשה כשאדם שופט את עצמו למטה לא שופטים אותו מלמעלה.

"וכששופטין את האדם במשפט דלעלא, אזי הדין נתלבש בכל הדברים, וכל הדברים נעשים שלוחים למקום לעשות בזה האיש משפט כתוב, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (נדרים מא): '"למשפטיך עמדו", אזי "הכל עבדיך" – לעשות דין בזה האדם'."

ואם אדם לא שפט את עצמו כל יום בהתבודדות או בזמן שהקדיש לכך בכל יום, אז דנים אותו מלמעלה. ואם דנים את האדם למעלה אז הדין יכול להתלבש בכל מיני צורות. כי כולם שליחים למקום לעשות משפט באדם. ואז בעצם האדם שמולי הוא רק המקל לקיים את הדין למעלה.

"אבל כששופט את עצמו, וכשיש דין למטה אין דין למעלה, ואין היראה מתלבש בשום דבר לעורר את האדם, כי הוא בעצמו נתעורר. וזהו (תהלים נ): "ושם דרך" – מי ששם ארחותיו (כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה סוטה ה:), הינו ששופט ארחותיו, כמו שכתוב (שמות כ"א): "ואלה המשפטים אשר תשים" (עיין ב"ר פ' כ"ו משפטים פ' ל).."

אבל כשאדם שופט את עצמו למטה. הדין לא צריך להתלבש בשום אדם בכדי לעורר אותו. כי הקדוש ברוך הוא רוצה רק בטובתנו והדין שהוא מלביש באדם שמולנו שמפחיד אותנו הוא רק כדי לעורר אותנו לעשות תשובה. ואם אנו מתעוררים לבד אז אין צורך שהפחד יתלבש במישהו אחר.

"..על ידי זה "אראנו בישע אלקים" – זה בחינת יראה, כמו שכתוב (קהלת י"ב): "את האלקים ירא";"

וזו היראה שעולה לשורשה. "את האלוקים ירא"- מהקדוש ברוך הוא אנו צריכים לפחד ולשפוט את עצמנו מדי יום.

"הינו בחינת יראה עולה מהקלפה ומהאמות על ידי משפט, כי מתחלה היתה נתלבש בקלפה. וזהו שהאדם מפחד את עצמו מאיזה דבר, משר או מגנבים ושאר פחדים – זה הוא שהיראה נתלבש בזה הדבר, כי אם לא היה נתלבש היראה בזה הדבר, לא היה כח בזה הדבר להפחיד את האדם:"

בתחילה היראה התלבשה בקליפה. הכוונה שכשאדם לא שפט את עצמו חייבים לעורר אותו ביראה מסויימת בפחד מסויים. ואיך אדם יפחד אם הוא לא זכה להרגיש פחד מהשם יתברך? הוא יפחד מאנשים. משר או גנבים או מנהל או מדמיונות של רדיפה.

"ושרש היראה הוא דעת, כמו שכתוב בעץ החיים, שמנצפ"ך הוא בדעת דזעיר אנפין, כמו שכתוב (משלי ב): "אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא". ועקר הדעת הוא בלב, כמו שכתוב (דברים כ"ט): "ולא נתן לכם לב לדעת". גם שם עקר היראה, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (קדושין לב:): דבר המסור ללב, נאמר בו: "ויראת מאלקיך" הינו שידע ממי יתירא, הינו ליראה את השם הנכבד יראת הרוממות (עי' לקמן סימן קנד):"

ועיקר היראה היא בלב. לדעת את הקדוש ברוך הוא ולירא ממנו. "ויראת מאלוקיך" שנדע ממי להתירא. ולהגיע ליראה השלמה. ליראת השם הנכבד. ליראת רוממות.