הסדר של הקב”ה

אנו עומדים בערב החג הגדול, חג האמונה, שבו ה’ יתברך משפיע ומחדש את האמונה לכל עם ישראל. אסור לשכוח בין כל ההכנות וכל הריצות לעצור ולהתבונן במהות החג ולהכין את עצמנו בתפילות לקבל את האור של חג הפסח כמו שידועה שיחתו המפורסמת של ר’ נתן ששאלו אותו מה יהיה עם כל ההוצאות לחג הפסח. ענה ר’ נתן ואמר שלכל ההוצאות לפסח הוא אינו דואג, הוא רק דואג מהיכן לוקחים את הפסח בעצמו, דהיינו איך זוכים לעצם האור והמהות של החג הקדוש שישפיע אלינו את הדעת הנפלאה של האמונה.

חג־הפסח מלא וגדוש במצוות ובעניינים רבים, הכול שונה והכול מיוחד. כולנו רוצים ליל־סדר מלא ב”אורות” בשמחה ובהתלהבות שהכול ילך כסדר וכו’ אך ההכנה העיקרית היא לדעת מה באמת ה’ יתברך שואל מאתנו. ה’ רוצה שנעבוד אותו ונעשה את רצונו כרצונו, ושנקבל את כל מה שיקרה ואיך שילך לכל אחד ואחד כרצונו יתברך ונעשה את שלנו בתמימות. איך שה’ רוצה זה הסדר שלנו: האישה לא הספיקה להכין הכול, והכול מתעכב – זה הסדר שה’ רוצה; הילדים לא מתנהגים כמו שצריך – זה הסדר שה’ רוצה; האורחים שהזמנתם מאחרים – זה הסדר שה’ רוצה; אין לך חשק והתעוררות – זה הסדר שה’ רוצה.

כמובן, חשוב מאוד שכבר בשבת זו כל אחד יכין את עצמו ואת המשפחה ככל יכולתו וישב עם הילדים וילמד איתם ויראה לארגן הכול מראש כדי שיוכל בערב החג ללכת לישון עם בני־ביתו כמבואר בהלכה וכו’ אך האדם גם צריך להכין את עצמו לדעת ש”רבות מחשבות בלב איש ועצת ה’ היא תקום”, ובכל מקרה האדם צריך לבטל רצונו לרצון ה’ ולא להתבלבל משום תקלה או ניסיון שעוברים עליו.

לכן נביא כאן את סיפור מפורסם אך תמיד טוב לחזור ולעיין בו ובמסרים הנפלאים היוצאים ממנו: מעשה באחד מתלמידיו של ה”חוזה” מלובלין, שהיה עני מרוד ולא הייתה לו אפילו פרוטה להוצאות חג־הפסח והוא ישב והמשיך לעסוק בעבודת־ה’ כהרגלו. באה אליו אשתו בטענה שילך לפחות לעשות איזו שהיא השתדלות. ענה לה בעלה: “מי שנתן לנו את חג־הפסח הוא גם ייתן לנו גם את כל הצטרכותנו לחג הקדוש. מי שנותן חיים הוא גם נותן במה לחיות. אני בוטח בה’ ואיני עושה שום השתדלות”. אמרה לו אשתו: “לפחות תיגש לרבי החוזה הקדוש ותבקש ברכה”. אמר לה: “סברתי הינה פשוטה וישרה ואין לי כל שאלה כיצד עליי לנהוג, ומה לי להטריד את הרבי בענייני גשמיות? אני עושה את שלי, וריבונו של עולם יעשה את שלו”.

ואכן, “הבוטח בה’ חסד יסובבנו”. ימים ספורים לפני חג הפסח הגיע אחד התלמידים העשירים אל החוזה להתברך מפיו, והחוזה הורה לו למלא את ביתו של אותו תלמיד בכל טוב כאחד הגבירים, והוא שלח לו שפע שיכול היה להספיק לו לכמה חודשים. “אכול ושבוע והותר”. כמובן שאותו התלמיד היה “בשמיים” מרוב שמחה והיה מרוצה מעצמו מכך שעמד בניסיון, והוא ערך את הסדר בהרחבת הדעת ובשמחה ובהתלהבות עצומה, והמשיך עד אור הבוקר בשירות ותשבחות.

למחרת בבוקר לאחר תפילת היום־טוב ניגש התלמיד אל הרבי להתברך מפיו. אך הגיע התלמיד לחוזה, והחוזה הסב את פניו. חשב התלמיד אולי מקרה הוא ובא מהכיוון השני, ושוב הסב החוזה את פניו ממנו, וכך גם בפעם השלישית. הבין התלמיד “הלוא דבר הוא” ולבו נשבר בקרבו. הוא חשב לעצמו: “מי יודע מדוע הרבי לא מתייחס אליי, מה הוא רואה עליי…” וכך עבר על התלמיד כל היום־טוב הראשון של חג־הפסח בצער גדול ובעגמת נפש.

כאשר ניגש לביתו בלילה השני לערוך את הסדר (כנהוג בחו”ל) ניגש לשולחן הסדר מתוך שברון לב גדול כל כך עד שמרוב עצבות ודיכאון שקע בשינה. רק כעשרים דקות לפני שעת חצות הצליחה אשתו להעיר אותו, ובראותו את השעה היה חייב לעשות את הקידוש ולקרוא את ההגדה במהירות עצומה כשאינו יודע כלל מה הוא אומר, ותוך דקות ספורות היה חייב גם לגמור את הסעודה על מנת שיאכל את האפיקומן לפני חצות הלילה. מרוב שברון לב הוא סיים את אמירת ההלל בחיפזון בלי שום חשק והלך לישון.

למחרת הגיע לבית־המדרש של החוזה בברכיים כושלות. הוא עשה קל וחומר בנפשו: “אם אתמול אחרי ליל־סדר כל כך נפלא החוזה הזעיף לי פנים, אם כך היום בוודאי לא כדאי לי בכלל להתראות לפניו” וכך גמלה בלבו ההחלטה לברוח מבית־המדרש מיד בסיום התפילה ולא לעבור לפני החוזה. אך למרבה ההפתעה, עוד לפני סיום התפילה החוזה בכבודו ובעצמו ניגש אליו וברכו בברכת “חג־שמח” במאור פנים.

כעת התלמיד התבלבל כולו. מה קורה כאן? הוא המתין עד שאחרון התלמידים יצא מבית־המדרש וניגש אל החוזה להבין את פשר העניין. אמר לו החוזה: “כשאתה אמרת כן, בשמיים אמרו לא; וכשאתה אמרת לא, בשמיים אמרו כן”, דהיינו ביום שבו עשית את הסדר בהתלהבות, נכנסה בך הגאווה לחשוב: “אני בעל אמונה; אני בעל ביטחון; אני עובד את ה’; אני עושה נחת רוח לה'” – ראית רק את ה’אני’ שלך, ולא את העובדה שאתה עובד את ה’ ומשרת אותו. אתה חשבת שזה סדר ראוי לשמו, אבל בשמיים היו מאוד מאוכזבים. ואילו אמש שהיית כל כך שבור ונחשבת לאפס בעיני עצמך, אז עשית הכול רק בגלל שזה רצון ה’ – וזה בדיוק רצון ה’, שתעשה את רצונו בגלל שהוא ציווה, כך אמר ונעשה רצונו. לכן למרות שאתה בטוח שסדר כזה לא חשוב לכלום, בשמיים הוא מאוד יקר וחשוב.

כתוב במשנה: “אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון אדם את דעתו לשמיים” זה ניסיון גדול הן למרבה והן לממעיט. הממעיט שלבו שבור בקרבו ברור שהוא מכוון את דעתו לשמיים, אבל המרבה נמצא בניסיון גדול שלא תיכנס בו הגאווה והוא צריך להתחזק לעשות את הדברים לשם פועלם; ואילו הממעיט נמצא בניסיון שישמח במה שה’ מזכה אותו לעשות ויקבל את רצון ה’ באהבה ויאמין שהוא זוכה לעשות נחת־רוח גדולה לה’ יתברך.

המעשה נפלא הזה מלמד אותנו שהאדם צריך לשמוח גם בנפילות בירידות ובלבולים, ובזמנים שבהם הוא חושב שהוא “לא זוכה” לעבוד את ה’ יתברך. ידע האדם נאמנה שבזה שהוא יודע שכל מה שעובר עליו זה רצון ה’ – הוא עושה בזה את הרצון ה’ הכי נפלא. הוא מקבל באהבה ועושה את שלו לפי יכולתו ובמה שאינו יכול הוא מתחזק ברצונות ובכיסופין ומתפלל ומבקש ועושה את כל מה שהוא כן יכול עם שמחה או בלי שמחה עם התעוררות או בלי התעוררות – כפי איך שה’ מנהיג אותו. בזה הוא מראה שהוא עובד את ה’ רק בגלל שה’ ציווה ולא בגלל שהוא מרגיש טוב עם עצמו וכיו”ב.

כולנו רוצים לעבוד את ה’ בשמחה, אבל לפעמים ה’ יתברך לוקח מהאדם את השמחה כדי לראות איך הוא עובד אותו ונשאר נאמן לו גם בלי השמחה, ואיך הוא שמח בעצם הרצון שלו לעבוד את ה’. כי מי שעובד את ה’ בשמחה בפועל, עלול ליפול ברשת הגאווה, אבל מי שרק רוצה לעבוד את ה’ בשמחה ולא מצליח בפועל – אינו נופל לשום גאווה כי בעניין הרצון לא קיימת סכנת הגאווה.

כיצד יידע האדם אם הוא שמח בה’ באמת או שהוא שמח מצד הגאווה שלו? כאשר אדם עושה רצון ה’ באמת ושמח באמת שום דבר לא יכול להפיל אותו מהשמחה. עצם זה שהתלמיד נפל ברוחו כתוצאה מכך שהחוזה הזעיף לו פנים מגלה לנו שהשמחה שלו לא הייתה אמתית. אז מה אם הרבי סובב את פניו? נכון, יש כאן משהו וצריכים להבין מה הוא מרמז לך, אבל אתה הרי עשית את רצון ה’ ואתה שמח בה’, איך משהו בעולם יכול להעיב על שמחה כזאת? אם יש לך מיליון דולר בכיס ומשהו לא כל כך מסתדר לך, זה יפיל אותך? לא שמחת בנחת שגרמת לה’ ובמתנות שקיבלת מה’, אלא בהרגשה האישית שלך שאתה חושב שאתה משהו. זה “כוחי ועוצם ידי” ולכן נפלת לגמרי.

מכאן יתחזק האדם, שידע שהכול מכוחו ומחסדו של בורא־עולם ויעשה הכול רק לכבודו יתברך לעשות לו נחת־רוח. אתה לא עובד את ה’ בגלל שיש לך התעוררות. אדרבא כל המבחן לעובד־ה’ אמתי זה שהוא עובד את ה’ גם כשאין לו שום התעוררות. גם כשהוא בחושך גדול הוא מחפש מה ה’ רוצה ממנו ומתחזק ברצונות ועושה מה שעושה ושמח בכל מה שמזכים אותו מן שמיים, ושמח בעצם הרצון שלו.

בתורה מ”ח בחלק השני רבנו כותב אגרת חיזוק לכל אחד ואחד לזמנים של קושי וירידה ולכל בלבול שהוא וזו לשונו: “וצריך להיות עקשן גדול בעבודת ה’, לבלי להניח את מקומו, דהיינו מעט מקצת עבודתו שהתחיל, אף אם יעבור עליו מה” – לא משנה מה עובר עליך, תהיה עקשן. ולא סתם עקשן אלא עקשן גדול. במה? ברצון! אל תניח את המעט שבידך, שזה הרצון שהוא בידך תמיד ואי אפשר לקחת לך אותו, תחזיק בו בכל הכוח, ואף על פי שקשה לך ולא הולך לך – תרצה.

וממשיך רבנו ואומר: “וזכור דבר זה היטב, כי תצטרך לזה מאוד, כשתתחיל קצת בעבודת ה'” רבנו מזהיר מאוד לזכור את זה היטב כי זה דבר שנצרך מאוד לכל אחד כי בדיוק בנקודת הנפילה היצר הרע רוצה לתפוס את הבן־אדם שיתחיל לרדוף את עצמו ולהאשים את עצמו ולעזוב את הכול, אבל צריכים לזכור שגם הנפילה היא משמיים והיא ניסיון באמונה, כמו שממשיך רבנו ואומר: “צריך עקשנות גדול מאוד מאוד להיות חזק ואמיץ, לאחוז עצמו, לעמוד על עמדו, אף אם מפילין אותו, חס ושלום, בכל פעם, כי לפעמים יש שמפילין אחד מעבודת־ה’, כידוע, אף על פי כן עליו לעשות את שלו, לעשות מה שיוכל בעבודת ה’, ואל יניח עצמו ליפול לגמרי, חס ושלום”.

אדם שעובר עליו מה שעובר עליו חושב שהולך לו “שלא כסדר”, הוא חושב שהוא מתרחק מה’ וכיו”ב אבל באמת זה הסדר האמתי וזו הדרך דווקא להתקרב לה’, לכן מדגיש רבנו: “כי כל אלו הנפילות והירידות והבלבולים וכיוצא בזה צריכים בהכרח לעבור בהם, קודם שנכנסין בשערי הקדושה, וגם הצדיקים האמתיים עברו בכל זה” – זה בדיוק הסדר הנכון שלך, שתתקרב לה’ בדיוק כך! צריכים לדעת מראש שהמסלול הוא מסלול מלא בנפילות וירידות ובלבולים ולא להתבלבל. הניסיון הוא רק להחזיק ברצון ובתפילה ובכל מה שתוכל והעיקר לא לעזוב את האמונה שככה ה’ רוצה וזה לטובה, כי רק ככה אני יכול להתקרב באמת אליו יתברך.

לכן תכין את עצמך לעבור את מסלול המכשולים הזה באמונה ועם הרבה רצון, שמה שלא יהיה אתך, תחזיק חזק באמונה. אל תיפול מהאמונה שכל מה שקורה אתך זה רק מה’ ורק לטובתך. תגיד תודה ותרצה. ותזכור טוב שרוצים לראות איך אתה לא מרפה ולא עוזב את הרצון ותחשוב בלבך ותגיד בפיך: “לא אכפת לי מה קורה אתי, אני רוצה להיות בשמחה, אני רוצה לעשות הכול כרצונו יתברך, אני רוצה לעבוד את ה’ יתברך, אני לא רוצה את כל הנפילות ואת כל הבלבולים, אני לא רוצה את כל ההתגברות של התאוות ושל המידות רעות שלי…” תזכור טוב שמה שלא יהיה, אי אפשר לקחת לך את הרצון!

רבנו אומר לכל אחד: “אתה תצטרך את זה מאוד”, כי זה המסלול הנכון להתקרב לבורא עולם. אל תחשוב שעובר עליך כי לא רוצים בעבודתך, אדרבא, רוצים בעבודתך דווקא מתוך הבלבולים. כל הצדיקים עברו את זה, ודווקא מתוך זה הם נהיו צדיקים. יוסף אמר לאחים: “אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה” – רק בזכות המכירה וכל מה שעברתי בזכות זה נהייתי יוסף הצדיק.

לכן יהיה כל אחד גיבור־חיל להכין את עצמו ברצון ובתפילות ובכל ההשתדלויות לעשות רצון ה’ בצורה הכי טובה בשלמות, אבל גם יכין את עצמו לקבל כל מה שעובר עליו באמונה באהבה ולהחזיק חזק ברצונות שלו, ועל ידי זה נזכה כולנו לעשות רצון ה’ באמת ולקבל את כל ההשפעות הנפלאות של האמונה הקדושה הנשפעות בחג־הפסח הבא עלינו לטובה, ונזכה עוד השנה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים בבניין בית־המקדש במהרה בימינו, אמן.