הישועה תלויה בך!

"לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה'"

נמצאים אנו סמוך ונראה ליום פסח שני שבו ציווה הקב"ה את משה רבינו שהאדם שהיה טמא בפסח ראשון יקירב את קרבן הפסח ביום י"ד באייר כמו שנאמר: "וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי משֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא… וַיֹּאמְרוּ … לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה'  בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

ויש להבין, שהרי הם היו עוסקים במצוה ולכן נמנעו מעשות הפסח במועדו וא"כ מדוע ה' המתין עד שהם יבואו לפני משה ויבקשו לעשות פסח ולא ציוה זאת מעצמו?

אלא מכאן נלמד יסוד עצום שבכדי שהאדם יזכה לתקן את מה שפגם הוא חייב לדעת קודם לכן שתי עניינים שבהם תלוי כל תיקונו והם:

1. "איתערותא דלתתא" פירושו רצון מצד האדם עצמו להתקרב אליו יתברך כמו אותם אנשים שבקשו אחר מצוות הפסח ורצו להתקרב לה' יתברך על ידי מצווה זו, כך גם כל אדם אם הוא חפץ בישועת ה' עליו להתעורר ולבקש אחר מלכותו יתברך ובעצם רצון זה האדם בורא לעצמו שפע רוחני וגשמי, ולכן ה' לא חפץ בנתינת מצוות פסח שני ללא רצון מצידם שהרי היא באה לתקן את מי שלא היה בידו לעשות פסח ראשון רק לאחר שהם מעצמם בקשו ודרשו זאת, ורצון זה הוא שגרם לשפע וזה מה שכתוב "יצו ה' אתך את הברכה" פירוש אימתי ה' מצוה ברכה על האדם? "אתך" היינו שאתה מבקש זאת וכוסף לזה.

העניין השני שעלינו לדעת זהו ענין של התקרבות לצדיק, שהוא מסיר מעל האדם כל קטרוג והוא מעלה את הרצון הטוב והאמתי שלך להתקרב אליו יתברך, וזה מה שנאמר: "וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי משֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא" היינו לפני הצדיק ועל זה ענה להם משה: "עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְּצַוֶּה ה' לָכֶם", ולכאורה מהו שאמר להם משה: "עמדו ואשמעה" ומה יוסיף להם המתנתם שם? אלא עמידה היא לשון עיכוב, ועוד אמרו חכמינו ז"ל דאין עמידה אלא לשון תפלה שנאמר: "ויעמוד פנחס ויפלל", וזה אשר אמר להם משה שיעכבו את עצמם לפני ה' בתפלה, בתשובה, ובהכנעה גדולה.

נמצא כי אם חפצים אתם "ואשמעה" שהיא לשון קבלה היינו לקבל ישועה אזי קודם לכן בדקו את עצמכם כמה אתם "עמדו" היינו כמה אתם רוצים בתפלה ומתעכבים ומתעקשים על מצוות הפסח כי בזה תלוי "מה יצוה ה' לכם", ומובא כבר בספרים הקדושים שפסח שני מעלתו גבוהה יותר מפסח ראשון בזה שבפסח שני אין דין ביעור חמץ אלא רק חיוב אכילת מצה, ואילו בפסח הראשון כל מצוותו היא רק לאחר שביערנו את החמץ. ויראה לומר בזה הטעם כפי שהסברנו בס"ד כי פסח ראשון הוא אתערותא דלעילא, פירוש, שהתעוררות ואור המצוה הגיעו מלמעלה, היינו בחמלת ה' עליהם, וללא שום יגיעה מצידם, ומשום כך עלול לזוח דעת האדם, כי בזה לא היתה לו הכנה, ולכן ביקש הקב"ה שאם רצונם לקבל את אור הפסח בשלמות, אזי עליהם לבער את החמץ בשלמות שהוא שורש הגאווה, ולעומת זאת פסח שני שהגיע ע"י אתערותא דלתתא, דהיינו רצון ותפילות מצד עם ישראל, שטענו: "למה ניגרע" טענה זו היה להם כבר את הכלי של התפילה, שהיא למעשה הכנעה וענוה, א"כ אין שום צורך לבער את החמץ, כי אין חשש שיבואו לידי גאווה. ומכאן נלמד כי התפילה דרך הצדיק זהו הכלי האמתי לקבלת השפע מאתו יתברך. אכי"ר

וז"ל רבי נתן מברסלב בליקוטי הלכות:

ספר ליקוטי הלכות – הלכות ברכת הפריות הלכה ה

כִּי אֵלּוּ הָאֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח שֶׁבָּאוּ לִשְׁאֹל לָמָּה נִגָּרַע. אֵלּוּ שָׁאֲלוּ כַּהֹגֶן. וְתִקְּנוּ בָּזֶה הַרְבֵּה מְאֹד, כִּי נִתְגַּלְגֵּל זְכוּת עַל יָדָם שֶׁנִּתְגַּלָּה עַל – יְדֵי זֶה לְמֹשֶׁה דִּין פֶּסַח שֵׁנִי שֶׁהוּא תִּקּוּן גָּדוֹל שֶׁהוּא בְּחִינַת הַמְשָׁכַת דֶּרֶךְ הַתְּשׁוּבָה הַנַּ"ל, כִּי זֶה עִקַּר שְׁלֵמוּת הַתְּשׁוּבָה שֶׁאֲפִלּוּ כְּשֶׁרוֹאֶה הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ שֶׁהוּא רָחוֹק מְאֹד מֵה' יִתְבָּרַךְ וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו מִמַּעֲשָׂיו הָרָעִים, אַף – עַל – פִּי – כֵן יְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ וְיָבוֹא בְּקִידָה וְהַכְנָעָה לִפְנֵי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת וְלִפְנֵי ה' יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁאַל עַל נַפְשׁוֹ כְּמוֹ שֶׁשָּׁאֲלוּ אֵלּוּ הָאֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ טְמֵאִים שֶׁשָּׁאֲלוּ לָמָּה נִגָּרַע לְהַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה' וְכוּ'. כְּמוֹ כֵן יִשְׁאַל כָּל אֶחָד עַל נַפְשׁוֹ אִם יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ טֻמְאָתוֹ מִמַּעֲשָׂיו שֶׁיָּבוֹא וְיִשְׁאַל וְאִם נַפְשִׁי מְטֻמָּאָה בְּמַעֲשַׂי הָרָעִים אַף – עַל – פִּי – כֵן לָמָּה אֶגָּרַע לְהַקְרִיב קָרְבַּן ה' דְּהַיְנוּ לְהִתְקָרֵב לַה' יִתְבָּרַךְ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּלְהִתְפַּלֵּל וְכוּ' שֶׁהוּא בְּחִינַת קָרְבָּנוֹת? כִּי בְּוַדַּאי יֵשׁ לוֹ תִּקְוָה גַּם – כֵּן לְהִתְקָרֵב לַה' יִתְבָּרַךְ. וְאָז בְּוַדַּאי יִמְצָא לוֹ ה' יִתְבָּרַךְ תִּקּוּן וְיוֹדִיעַ לְהַצַּדִּיק כְּמוֹ שֶׁהוֹדִיעַ לְמֹשֶׁה תִּקּוּן הַפֶּסַח שֵׁנִי שֶׁהוּא פְּלִיאָה נִשְׂגָּבָה, כִּי עִקַּר זְמַן הַפֶּסַח הוּא רַק בִּשְׁעַת יְצִיאַת מִצְרַיִם שֶׁאָז דִּלֵּג ה' יִתְבָּרַךְ עַל הַקֵּץ וּגְאָלָם. וְאָז עִקַּר זְמַן הַקְרָבַת הַפֶּסַח. וְעַל שֵׁם זֶה נִקְרָא פֶּסַח לְשׁוֹן פְּסִיחָה וְדִלּוּג שֶׁדִּלֵּג עַל הַקֵּץ, כִּי הֵאִיר עֲלֵיהֶם אָז הֶאָרָה נִפְלָאָה וְכַנַּ"ל, אֲבָל מִי שֶׁהָיָה טָמֵא וְלֹא קֵרֵב אֶת הַפֶּסַח בְּמוֹעֲדוֹ אֵיךְ יִזְכֶּה לְהַקְרִיב פֶּסַח עוֹד, אֲבָל ה' יִתְבָּרַךְ בְּרַחֲמָיו גִּלָּה הַסּוֹד לְמֹשֶׁה עַל – יְדֵי שְׁאֵלַת הַטְּמֵאִים דַּיְקָא, וְהוֹדִיעַ לוֹ שֶׁהַטְּמֵאִים יַקְרִיבוּ פֶּסַח שֵׁנִי בְּאִיָּר בִּימֵי הַסְּפִירָה. וּבָזֶה הוֹרָה לָנוּ דֶּרֶךְ הַתְּשׁוּבָה שֶׁאֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל, כִּי אַף – עַל – פִּי שֶׁעָבַר זְמַן שֶׁל עִקַּר הַתִּקּוּן וַאֲנַחְנוּ טְמֵאִים בְּמַעֲשֵׂינוּ עֲדַיִן יֵשׁ תִּקְוָה אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ, כִּי יֵשׁ תִּקּוּנִים נִפְלָאִים וְנֶעְלָמִים מְאֹד שֶׁיְּכוֹלִים לְתַקֵּן אוֹתָנוּ גַּם עַתָּה וּבְכָל יוֹם וָיוֹם. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא נְיָאֵשׁ עַצְמֵנוּ מִצְּעָקָה וּתְפִלָּה לִשְׁאֹל בְּכָל פַּעַם לָמָּה נִגָּרַע לְהַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה' וְכַנַּ"ל: