החנוכייה מהגטו היהודי

מוקדש לכל אחינו ואחיותינו הקדושים שמתו, נהרגו, נשרפו, נטבחו, נרצחו על קידוש השם, ולכל היהודים שמקום קבורתם לא נודע, ולכל היהודים שנהרגו בפיגועי האיבה, ולכל חיילי וחללי צה"ל הקדושים.

3 דק' קריאה

רוחמה אפרתי

פורסם בתאריך 08.04.21

הבן כבר הגיע לגיל בר מצווה, ומה יעשה והוא בכלל חי בחוץ לארץ כגוי מוחלט!

הוא ואשתו, שניהם נולדו לזוג הורים ניצולי שואה, וכשהתבגרו החליטו לפרוק כל עול ולעזוב לאתר את היהדות וכל סממן שקשור לדת.

כאשר באו בברית הנישואין החליטו בני הזוג יחדיו שאת חייהם יחיו כגויים גמורים, ואת ילדיהם יחנכו בבתי ספר ליברליים של נוצרים, כך שלעתיד לבוא לא תהיה להם שום זיקה ליהדות ויתרחקו ממנה אלפי שנות אור. יחד עם זאת, נושא היהדות מעולם לא היה אישיו בבית למעט השנאה היוקדת שהייתה בליבם. ילדיהם גם ידעו שהם יהודים אבל הידיעה הזו לא שנתה אצלם מאומה.

הילד שבגר והגיע לגיל מצוות, שגדל כגוי לכל דבר, דווקא גילה פתאום התעניינות לחגיגת הבר מצווה ההולכת וקרבה, והאבא שהיה חסר אונים החליט “לפנק” את הבן במתנת בר מצווה “שווה” במיוחד.

“בני, בעוד כמה ימים אתה חוגג יום הולדת, וזהו יום הולדת השלושה עשר שלך, שזה אומר בר מצווה, אל תשאל אותי גם מה זה.. אבל דבר אחד אני מוכן לעשות למענך – נלך הערב לקניון המרכזי ושם תוכל לקנות את אשר חפץ ליבך! כל מתנה שתרצה ובכל סכום עליי במתנה..”

הערב הגיע, האבא ובנו נסעו לקניון.

שניהם היו נרגשים במיוחד. הם הסתובבו משך שעות בקניון ושום דבר לא מצא חן בעיניו; לא גיטרה חשמלית, וגם לא בגד אופנתי או ג’ינס יוקרתי, גם לא נעלי התעמלות וגם לא סקטבורד,  לא משקפי שמש שווים – שום דבר. לשום מתנה הילד בר מצווה לא שש ליבו.

עד שלפתע אורו עיניו. כמו משום מקום, בחנות צידית ועלובה לפתע צדו עיניו בחפצי יודאיקה שונים ומגוונים. חלקם היו חדשים ומודרניים, כסופים מנצנצים וזהובים נוצצים, חלקם היו גם ישנם עם אלמנט מבית אידיש מאמע.

הילד עמד מהופנט מול הוויטרינה ולא הפסיק למלמל לעצמו כמה הוא שמח ומתרגש. האבא לא הבין על מה כל המהומה. לפתע צעקת הילד היא זו ששברה את השקט, “אבא! את זה אני רוצה!” הצביע על החפץ הדומם ואביו הרים גבה.

“איזה חפץ בני היקר?” “את זה אבא! את האוסף קרשים האלה. זה פשוט מושלם!”

“מממההה?” האבא כמעט התפחלץ. “אתה יודע מה זה בכלל?!” לא ענה הילד נחרצות אבל עדיין דורש ועומד על שלו.

“זה חנוכייה מעץ!” אמר האב, “לא אכפת לי בכלל מה זה. אבל את זה אני רוצה!” אמר תקיפות.

האבא ניסה להניא אותו מרצונו, ולשכנע אותו לקחת חנוכיית זהב או פמוטי כסף טהור, כוס גביע לקידוש ואפילו פרוכת לשולחן שבת. אבל הילד היה בשלו.

לא הייתה ברירה והם נכנסו לחנות, האבא כולו המום מהבחירה המוזרה והמשונה של ילדו.

הם נגשו לדלפק המכירות לשוחח עם המוכר היהודי, שעונה להם חד משמעית שהחנוכייה מעץ אינה מיועדת למכירה.

הילד פרץ בבכי עז ואמר שזו מתנת הב מצווה שהוא רוצה ורק את זה הוא רוצה ויהי מה!

המוכר הסביר שהחנוכייה אינה מיועדת למכירה מאחר ויש מאחורה היסטוריה מרגשת שהיא נבנתה בשואה, וחפצי יודאיקה יקרי

ערך שכאלו אינם ניתנים בכלל למכירה. “לא בא בחשבון!” ענה המוכר.

הילד השתנק וצעק “טוב, כמה אתה רוצה על החנוכייה?!” והפעם הראה רצינות של סוחר.

“היא אינה מיועדת למכירה כבר אמרתי”, ענה המוכר. “אשלם לך כל מחיר שתדרוש.. רק תגיד כמה!”

“אני לא יוצר מפה בלעדיה ולא משנה לי כמה תעלה, אשלם כל סכום כספי!” אמר הילד נחרצות.

האבא החליף צבעים, אבל הילד פנה אליו ואמר לו “אבא אתה הבטחת לי שאקנה מה שאני רוצה ובאיזה סכום. זהו. רק את זה!” האבא ידע שהבטחות צריכים לא רק להבטיח אלא ובעיקר גם לקיים ואין פה ברירה אחרת, אלא לקנות לילד את מבוקשו. וכך האב הצטרף לבנו במסע השכנועים למוכר שיאות למכור את החנוכייה.

בסופו של דבר העסקה היקרה יצאה לדרך והילד שב לביתו עם חנוכיית עץ שהייתה נראית ישנה ועלובה ביותר.

אבל את הילד זה בכלל לא עניין, הוא אהב את החנוכייה בצורה בלתי רגילה ונקשר אליה ברגשי עבותות, כאילו היה יהלום שווה ערך.

היו לו ימי חג החנוכה הקדושים והבן שמח והתפעל להדליק נרות חנוכה בפעם הראשונה בחייו ולהתכבד בזו החנוכייה שקיבל לכבוד בר המצווה.

לאחר החג, מידי צהריים כאשר היה חוזר מבית הספר, מיד זורק את התיק לצדי הדלת ורץ מיד לחדרו לראות מה שלום החנוכייה.

וכך מידי יום היה משחק שעות עם החנוכייה כאילו היא משחק לגו או פליימוביל משעשע.

ויום אחד זה קרה.

החנוכייה נשמטה מידו ונפלה לרצפה. החנוכייה נשברה והתפרקה לחלקים.

הילד צרח בצרחות אימים כאילו שנשברה לו יד או רגל , הוריו המבועתים חשבו חלילה שקרה לו משהו ורצו בדהרה אל חדרו. הוא פרץ בבכי תמרורים ולא יכול היה להרגיע את בכיו. כעבור מספר רגעים ארוכים, לאחר שנשמתו שבה אליו, הוא הצביע על הרצפה והראה להוריו את החנוכייה השבורה.

האבא אסף את חלקי חנוכיית העץ השבורה ומנסה לצרף חלק בחלק, אלא שאז קרה דבר מפתיע ביותר.

לפתע פתאום היה זה האבא שהתעלף.

החנוכייה נשברה והאבא מתעלף? מה הקשר?

אלא כאשר האבא ניסה לחבר את חלקי החנוכייה וצלעותיה השבורים, באופן מפתיע בצבץ פתק צהבהב ישן מאחד החריצים הדקים. האבא פתח את הפתק קרא בו והתעלף.

מה היה כתוב בפתק?

בפתק היה כתוב את שם האיש שבנה את החנוכייה ובה הוא מבקש להמשיך את השושלת היהודית גם אחרי מותו, ומי שיקבל את החנוכייה שימשיך להדליק בה נרות חנוכה ובכך להמשיך להחיות את העם היהודי.

בונה החנוכייה וכותב הפתק היה לא פחות מאשר אביו שבנה את החנוכייה מעץ בזמן פרוץ מלחמת העולם, בזמן היותם בגטו היהודי, טרם הגיעם למחנות ההשמדה ששם חרפו נפשם על היותם יהודים.

בחנוכייה הזו השתמש הסבא בגטו היהודי טרם עלה למוקד, ובחנוכייה הזו השתמשו הבן הנכד.

החנוכייה הגיעה לא פחות מאשר לנכד עצמו. מיותר לציין שכל המשפחה חזרה בתשובה ושבה אל שורשה היהודי.

סיפור של השגחה פלאית מאת מסובב הסיבות ועילת העילות ישתבח ויתעלה שמו לעד ולנצח נצחים.

מוקדש לכל אחינו ואחיותינו הקדושים שמתו, נהרגו, נשרפו, נטבחו, נרצחו על קידוש השם, ולכל היהודים שמקום קבורתם לא נודע, ולכל היהודים שנהרגו בפיגועי האיבה, ולכל חיילי וחללי צה”ל הקדושים.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

"אתם יודעים מה זה להיות בשואה?!" הוא צרח עליהם בצרחות אימה, ועוד הוסיף ואמר בתוקף, "אתם יודעים מה זה שדם יהודי נשפך ברחובות??!! לא! אתם לא יודעים וגם לא תדעו, כי לא הייתם בשואה".

Featured Products