במעלות קדושים חלק שני

לעילוי נשמת תלמידי היקר משה שמחה בן שושנה זצ"ל מקדושי מירון

שמחה דמעות ואסונות

היו אירועים גדולים בהיסטוריה שהתרחשו ברעש גדול ובקולות וברקים; והיו אירועים לא פחות גדולים ולא פחות משמעותיים שאירעו בסתר המדרגה. ואני מדבר כמובן על אירועים גדולים בקנה המידה שלנו כיהודים מאמינים.

אחד האירועים הנסתרים אך הגדולים ביותר שהורידו לעולם אור עצום ואינסופי, עד שהושווה בזוהר למעמד הר סיני – נקרא ה"אידרא רבא". הוא נעשה בהתכנסות סודית של עשרה חכמים, רבי שמעון בר יוחאי ותשעה תלמידים נבחרים מגדולי התנאים שבאותו הדור, ובו נתגלו סודות עצומים שהם הבסיס של כל תורת הקבלה.

זה היה גילוי האור שבזכותו יש לנו קיום בדור החשוך הזה, וזה האור שבזכותו תבוא הגאולה השלימה כמו שכתוב בזוהר בפרשה שלנו: "בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזֹהר – יפקון ביה מן גלותא ברחמי", כי תורת הקבלה אינה רק תורה גבוה ועמוקה השייכת ליחידים, אלא התנוצצות של אור זוֹהֵר שנותן עומק ומשמעות לקיום התורה עבור כל יהודי, שנותן לנו את הכוח להאמין בה' ובתורתו, וסולל לנו את הדרך לגאולה פרטית וכללית.

המעמד הזה מתועד בזהר הקדוש על פרשת השבוע שלנו, פרשת נשוא. במעמד האידרא שרתה שמחה עצומה על החברים, שמחה של קדושה עם יראה עליונה, הם בכו ושמחו והתענגו בעונג שאין דבר בעולם שישווה לו. אבל, אומר הזוהר הקדוש, בשיאו של המעמד ובשיאה של השמחה, נחתה על החבורה מכה קשה וכואבת: שלושה מבין החברים נפטרו!

נפתחו השמים ואראה

הפחד הראשוני של רבי שמעון בר יוחאי היה שמא גזירה קשה זו נחתה עליהם כעונש על כך שגילה סודות שלא היה ראוי לגלותם, אך מיד יצאה בת קול מהשמיים והרגיעה אותו שלא היה זה עונש, אלא מכיוון שגילוי השכינה היה כל כך גדול, נשמתם של שלושת החברים פשוט נכללה בשכינה והם הגיעו למקום הגבוה ביותר, לפסגת השאיפות של כל נברא; ואז התמלא כל המקום בריחות נפלאים.

בכל זאת, אחד מהחברים, רבי אבא, לא היה יכול להשלים עם האבדן ושקע בעצבות. הוא שאל את עצמו כיצד ייתכן שבמעמד גבוה כזה, אצל צדיק גדול ובעל כוח כזה שללא ספק היה יכול להחיות מתים, ושתורתו מגנה על כל הדורות, ובוודאי יכול למנוע את מיתת תלמידיו הקדושים – איך היה יכול לקרות מקרה כזה?

רשב"י ידע שלא ניתן יהיה להרגיע את תלמידו במילים, ולכן עשה מעשה. רבי שמעון אמר שם קדוש ומיד שערי השמיים העליונים נפתחו ורבי אבא ראה את חבריו. הוא ראה את המקום הקדוש בו הם נמצאים. הוא ראה מלאכים מובילים אותם לטיול רוחני בגנזי המלך ובנהרות אפרסמון שכל זה מרמז על העדן הרוחני הנצחי שלו זוכות נשמות הצדיקים הגדולים ביותר בגן עדן.

זה היה הדבר היחיד שהרגיע את רבי אבא והוא החליט עם יחד שאר בני החבורה שמאותו רגע לא יעזוב את בית מדרשו של רבי שמעון ויהי מה, כי גם הוא רוצה להיכלל בנשמת הצדיק הענק הזה.

כולנו משפחה אחת

והסיפור הקדוש הזה אינו היסטוריה. זכינו שגם בדור שלנו ראינו ארבעים וחמישה קדושים עולים ומתעלים ונכללים ברבי שמעון מתוך שמחה, מתוך תשובה, מתוך בכייה, מתוך דבקות בעם ישראל. וזה כואב לנו עד עומק הנפש. אף אחד לא מרגיש רחוק. כולנו מרגישים משפחה אחת עם משפחות הקרבנות. כולנו מרגישים את הפצע המדמם, החתך שנחתך בבשר החי בבשרנו, ואנחנו מבקשים נחמה.

הזמן שעובר לא מנחם אותנו מאסון הכבד. הזמן רק יכול רק להשכיח ולטשטש, אבל את מה שעברנו בל"ג בעומר השנה לא נוכל לשכוח ואסור לנו לשכוח. אנחנו במצב דומה לזה של רבי אבא. ומה שהראה רבי שמעון לרבי אבא בעיני הבשר, הוא מראה לכולנו בעיני הרוח, בעיני האמונה, כי אמונה בראשי תיבות: "נפתחו השמיים ואראה מראות אלוקים". רשב"י מראה לנו את הקדושים רוקדים בהיכלו, מלאכים קדושים מובילים אותו בגנזי המלך ויותר טוב מזה לא יכול להיות להם.

אין איתנו נביא ואין יודע עד מה ועל מה ולמה עשה ה' ככה. אבל אין לנו ספק שיש כאן מהלך אלוקי קדוש ואוהב של אבא שבשמיים. צריך להיות עיוור כדי לא לראות את זה. ומה שיכול לנחם זה רק האמונה. כי בכוח האמונה אפשר לראות ממש את מה שלא ניתן לראות בעינינו הסתומות.

בשבוע שעבר התייחסתי לאסון בשני מישורים: במישור האמונה ובמישור התשובה והתיקון. ובאמר זה ברצוני להרחיב בנושא מישור האמונה.

האמונה לא משתנה

האמונה אומרת שאותם קדושים זכו להיכלל בשכינה. האמונה אומרת שרבי שמעון בחר אותם. אנו יודעים שרבי שמעון שכל כך רצה והשתוקק שישמחו ביום ההילולה שלו – ואם בכל זאת הוא הקריב את יום חופתו ושמחתו והפך אותו לאבל, אנחנו מאמינים שבוודאי רבי שמעון ראה שיש בזה המתקת דינים מעל עם ישראל, ביטול גזירות קשות וקירוב הגאולה ברחמים.

על פי האמונה הטהורה והישרה, אותם קדושים הסתלקו בדיוק בזמן שנקצב להם בראש השנה ולא רגע אחד קודם לכן. הם היו יכולים להיפטר חלילה מתאונה או מחלה, או על מיטתם. אבל משמיים זיכו אותו לעלות בסערה השמימה כמו שצדיקים היו מייחלים לעצמם כמובא בגמרא שאמר רבי יוסי: "יהא חלקי ממתי בדרך מצווה".

כך מסבירים חכמים את השאלה כיצד ייתכן שאדם מת בדרך מצווה אם כתוב במפורש ששלוחי מצווה אינם ניזוקים? כיצד ייתכן שהיו כל כך הרבה פוגרומים ורציחות בליל שימורים המשומר מן המזיקים? ועוד שאלות בסגנון הזה.

ומסבירים חכמים שאכן שלוחי מצווה אינם ניזוקים וזה כלל שלא ישתנה לעולם; אבל אדם שגם כך נגזר עליו להיפטר, או שמראש הגיע לעולם הזה לתיקון מאוד מסוים כמו אותן נשמות של ילדים טהורים וצעירים שעזבו אותנו לאנחות – בגלל שהם כל כך צדיקים, מזכים אותם משמיים להסתלק בדרך מצווה וזה נחשב להם כמוות על קידוש ה', כמסירות נפש לקיום המצווה, והם זוכים גם לעלות למקומות שלא ניתן להגיע אליהם בשום דרך אחרת, והם זוכים גם להשפיע טובות גדולות לכל עם ישראל.

זה לא יכול להיות

אנחנו מאמינים באמונה שלימה ברבי שמעון שהוא אוהב ישראל האמתי, ובידו ובכוחו לבטל כל דין שבוודאי הסכים עם הגזירה הזאת למען עם ישראל ומתוך אהבתו הגדולה ומתוך ידיעה של צדיק קדוש כמוהו שזה הדבר הנכון בשעה זו לטובתנו, והוא בחר לאסוף אותם להיכלו ממש מול פתח המערה שלו.

כאשר הלל הזקן שמע קול צווחה בעיר הוא אמר שהוא בטוח שזה לא בתוך ביתו כי לא יאונה לצדיק כל אוון, ובוודאי לא יכול לקרות שום מקרה רע בהילולת רבי שמעון בר יוחאי, בביתו של הצדיק ביום שמחתו. כל המציאות של ל"ג בעומר כל השנים היא מציאות ניסית, קשר לכל נשמות ישראל באופן חוצה מגזרים ולמעלה מכל הסבר בטעם ובדעת. ואם בכל זאת קרה מה שקרה בבית הצדיק וסמוך למערת הלל הזקן שעורר על אהבת הבריות – זה בוודאי ובוודאי לא עונש ולא צווחה, אלא תיקון מתיקוני נשמות ישראל וחבל מחבלי הגאולה, חשבונות שמים שנוכל להבין רק לעתיד לבוא.

הקדושים רואים את זה. הם בוודאי שמחים על הזכות שנפלה בחלקם. אבל אנחנו שלא רואים את כל זה, חובתנו היא להחזיק באמונה שלימה ולהתנחם בכוח האמונה. ויהי רצון שה' ימחה דמעה מעל כל פנים ויסיר את חרפת עמו וחרפת עבדיו הצדיקים ויתגלה לעיני כל חי האור הנסתר שבתוך החושך אמן ואמן.