יא-המשך תורה יב-תהילה לדוד

ז

 

וזה שאמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוי אזלינן בספינתא, וחזאי להאי ציפרתא, דהוי קאי עד קרסוליה במיא, ורישיה ברקיע. ואמרינן לית מיא, ובעינן למיחת לאקורי נפשין. נפק ברת קלא, ואמר לן: לא תחותו להכא, דנפלא ליה חצינא לבר נגרא הכא, הא שבע שניה ולא מטי לארעא. ולא משום דנפישא מיא, אלא משום דרדיפא מיא. אמר רב אשי: האי זיז שדי הוא, דכתיב: וזיז שדי עמדי.

 

ציפרתא – זה בחינת הדיבור, שהוא אמצעי בין האדם שהוא נתהוה ממיין דוכרין ונוקבין, ובין השמים, שהוא בחינת תבונות התורה. כמובא (במ"ר ויקרא טז, ובערכין טז ע"ב) על מצורע, שצריך להביא שתי צפרים, יבוא פטטיא ויכפר על פטטיא.

וזהו: דקאי עד קרסוליה במיא – כי מאחר שהדיבור צריך להאיר לו בכל המקומות שצריך לעשות שם תשובה, הוא לפעמים בבחינת (רות ג’) ותגל מרגלותיו ותשכב – שהדיבור צריך להאיר באדם, שהוא למטה במדרגה פחותה, ועל כן נקרא הדיבור ציפרתא דקאי עד קרסוליה במיא.

מיא – הוא בחינת האדם, שנתהווה ממיין דוכרין ומיין נוקבין כידוע. והדיבור, שהוא בחינת ציפרתא, קאי עד קרסוליה, אצל האדם שהוא במדרגה פחותה, כדי להאיר לו, בבחינת: ותגל מרגלותיו וכו’ כנ"ל, וזהו: דקאי עד קרסוליה במיא כנ"ל.

ואמרינן לית מיא – היינו שהבינו שאי אפשר לזכות לדיבור, אלא ע"י כבוד בשלימות, שיהיה האדם בעיניו אפס ואין. וזהו: לית מיא – שהאדם יחזיק עצמו לאין.

ובעינן לנחותי – לשון שפלות, היינו להיות שפל וענו.

אך שהיה לאקורי נפשין – לשון (ישעיה יג): אוקיר אנוש מפז. היינו שהיה הענוה בשביל גדלות, כדי להתכבד ולהתייקר, כי מחמת שיודעין גודל ביזוי הגדלות, על כן הם ענווים בשביל להתכבד ולהתייקר ע"י הענוה. וזהו בחינת עניוות, שהוא תכלית הגדלות.

וזהו: ובעינן לנחותי – להיות שפלים וענווים.

לאוקורי נפשין – כדי שעל ידי זה נהיה יקרים וחשובים, כי הגאוה מבוזה מאד.

נפק ברת קלא ואמר: לא תחותו להכא – לא תחותו להיות שפלים בשביל זה, בשביל לאוקרי נפשין – שהזהירם הבת קול שלא יהיו ענווים בשביל להתייקר ולהתכבד, כי זה עניוות היא תכלית הגדלות.

דנפלה חצינא לבר נגרא הא שבע שנין, ולא משיא לארעא – שהבת קול הודיעה להם שורש הגדלות, כדי שיתרחקו עד קצה אחרון. ולא יחותו להכא – שלא יהיו ענווים בשביל גדלות, כמאמר חז"ל (אבות פ"ד): מאד מאד הוי שפל רוח. היינו שהודיעה להם, שהגדלות הוא מנפילות ההתפארות והגאוה של הקב"ה שהוא לבושו, כמ"ש (תהלים צ"ג): ה’ מלך גאות לבש.

וזה: דנפלא חצינא – בחינת לבוש, כמו שכתוב (שם קכט): וחצנו מעמר.

בר נגרא – זה הקב"ה, כמו שכתוב (שם קד): המקרה במים עליותיו, וכמאמר (חולין ס’): אלקיכם נגר הוא. מנפילת הלבוש הזה, נתהווה הגדלות, שהוא בחינת שבע בתי עכו"ם, שעי"ז גלו ישראל מארצם, כמאמר חז"ל (גיטין פ"ח.): לא גלו ישראל עד שעבדו בה שבע בתי עכו"ם. ובשביל זה נקרא עכו"ם בלשון תפארת, כמו שכתוב (ישעיה מד): כתפארת אדם לשבת בית. כי העבודה זרה, שהוא הגדלות, הוא מנפילת התפארותו.

וזהו: הא שבע שנין – זה בחינת הגדלות, שהוא בחינת שבע בתי עבודה זרה כנ"ל.

וזהו: ולא מטי לארעא – היינו שע"י העוון הזה, עדיין לא חזרנו לארצינו. כי ע"י העוון הזה שהוא הגדלות, שהוא כעובד עבודה זרה, בחינת שבע בתי עבודה זרה, ע"י זה גלינו מארצינו כנ"ל, וע"י זה עדיין לא חזרנו לארצנו – הכל ע"י העוון הזה של הגדלות שהוא בחינת עבודה זרה כנ"ל.

וזהו: ולא משום דנפישי מיא – היינו, לא תאמר שבשביל זה לא מטי לארעא, דהיינו שאין יכולין להגיע ולשוב לארץ ישראל, משום דנפישי מיא, מחמת שהעכו"ם הם רבים, בחינת רבים הגוים האלה (דברים ז’), שהם בחינת מים רבים. 

אלא משום דרדיפי מיא – שהם רודפים אחר הכבוד, שהוא בחינת מים, בחינת: אל הכבוד הרעים ה’ על מים רבים (תהלים כט), על ידי זה אין יכולין להגיע ולחזור לארץ ישראל. היינו ע"י רדיפת הכבוד והגדלות, כי עיקר אריכת הגלות שאין יכולין לשוב לארצנו, הוא רק מחמת עוון הגדלות ורדיפת הכבוד כנ"ל.

 

כל זה הודיעה להם הבת קול, גודל ביזוי הגדלות. כדי שיתרחקו מהגדלות עד קצה אחרון כנ"ל, ואז כבוד השם יתברך בשלימות כנ"ל, ואז זוגין לדיבור המאיר, שהוא בחינת ציפרתא הנ"ל, כנ"ל.

 

אבל איך זוכין לזה, לשבר הגדלות והכבוד של עצמו לגמרי, ושיהיה כבוד השם יתברך בשלימות? – הוא ע"י שמירת הברית בשתי בחינות הנ"ל, שהם בחינות יחודא עילאה ויחודא תתאה. וזהו שאמר רב אשי: האי זיז שדי הוא – היינו בחינת יחודא עילאה ויחודא תתאה. שע"י יחודא עילאה ויחודא תתאה, שהם בחינת שמירת הברית בבשתי בחינות כנ"ל, ע"י זה הכבוד כשלימות. וע"י כבוד בשלימות, זוכין לציפרתא שהוא הדיבור, שהוא אמצעי בין מיא לרקיע כנ"ל. כי זיז הוא בחינת יחודא תתאה, בחינת מט"ט, בחינת: מכנף הארץ כנ"ל, כי איתא במ"ר (ב"ר פ’ י"ט ויק"ר פ’ כ"ב): עוף אחד יש. בשעה שמפריש את כנפיו, הוא מחשיך את השמש, וזיז שמו. וזה בחינת יחודא תתאה, בחינת מט"ט, בחינת: מכנף הארץ, שבו מתלבש ברית עילאה, שהוא בחינת השמש. שדי – זה בחינת יחודא עלאה, כנ"ל:

 

וזה: אני ה’ – יחודא עילאה. הוא שמי – יחודא תתאה. וכבודי לאחר לא אתן – זה בחינת כבוד בשלימות. ותהילתי לפסילים – זה בחינת הדיבור, כמו שכתוב (תהלים קמ"ה): תהלת ה’ ידבר פי – הכל כנ"ל:

 

 

 

מה שאנו רואים, שעל פי הרוב הלומדים חולקים על הצדיקים, ודוברים על הצדיק עתק בגאוה ובוז, זהו מכֻון גדול מאת השם יתברך. כי יש בחינת יעקב ולבן. יעקב הוא הצדיק, המחדש חידושין דאורייתא, ולומד תורתו לשמה, וטובו גנוז ושמור וצפון לעתיד, כמו שאמרו רז"ל: למחר לקבל שכרם (ערובין כ"ב). ועל שם ששכרו לבסוף, על שם זה נקרא יעקב, לשון עקב וסוף, שכרו לבסוף. ולבן, הוא תלמיד-חכם ש"ד יהודי , שתורתו להתייהר ולקנטר. ותלמיד-חכם כזה, נבילה טובה הימנו (מ"ר ויקרא א, ע"י מתנות כהונה).

 

וזה ידוע שאינו נקרא תלמיד-חכם, אלא ע"י תורה שבע"פ. כי זה שיודע ללמוד חומש, אינו נקרא תלמיד-חכם, אלא זה שהוא בקי בגמרא ופוסקים. וכשלומד בלא דעת, נקרא לבן, על שם ערמימיות שנכנס בו. ושונא ורודף את הצדיקים, צדיק עליון וצדיק תחתון. כי שכינתא בין תרין צדיקיא יתבא, כמו שכתוב בזוהר (ויצא דף קנג ע"ב, ויחי רמה ע"ב): צדיקים ירשו ארץ – צדיקים תרי משמע. ושני צדיקים אלו, הם: זה הצדיק שחידש זאת התורה שבע"פ, זה צדיק עליון. וצדיק התחתון –זה שלומד החידושין.