תורה לו-המשך

 

וכל זה כשיש לו לאדם הרהור באקראי בעלמא, אזי די לו באמירת שני פסוקים הנ"ל. אבל אם הוא ח"ו רגיל בהרהור של התאוה הכלליות ר"ל, ואינו יכול להפריד ממנה, אזי צריך גם כן להוריד דמעות בשעת קבלת מלכות שמים, כי איתא, שהדמעות הם ממותרות המרה שחורה, ומרה שחורה היא טחול (תיקון נ"ו), שהיא בחינת מלכות הרשעה, אשה זונה, שמשם נשמותיהן דערב רב, וכשמוריד דמעות, אזי נדחין ויוצאין לחוץ המותרות, היינו התאוות ניאוף, הבאים מעכירת דמים של טחול, ומהמותרות, וכולל נשימתו במלכות שמים. וזה שתרגם יונתן על פסוק (במדבר כ"ה): והמה בוכים פתח אהל מועד – בכיין וקורין את שמע, וזה לא עשו אלא כדי להנצל מהרהור של אשה זונה, שהיא קליפה הקודמת לפרי, ולבוא להתגלות התורה:

 

ה

 

וכשבא להתגלות התורה, אזי נעשה מההתגלות נשמות חדשות, כמו שכתוב: למעבד נשמתין ורוחין חדתין בתרתין ובתלתין – היא התורה שיש בה שלושים ושניים נתיבות החכמה, ובתלתא שיבשין – היינו אורייתא תליתאי (שבת פ"ח). נמצא, כשהצדיק מגלה איזה דבר תורה, אזי מוריד נשמתין חדתין לכל אחד מהשומעין התורה לפי בחינתו ותפיסתו. כי התורה יש לה שני כוחות: להמית ולהחיות, כמו שאמרו: ושמתם – זכה נעשית לו סם חיים וכו’ (יומא ע"ב ע"ב, ועיין תענית ז’), וכתיב (הושע י"ד): ישרים דרכי ה’, צדיקים ילכו בם וכו’. כך התורה של הצדיק לכל אחד כפי תפיסתו, יש אדם שנעשה לו נשמה חדשה מהתגלות התורה, ויש אדם שהוא ח"ו להיפוך, כמו שכתוב: צדיקים ילכו בם. הכל לפי הכלי שלו, היינו כפי תפיסתו, תפיסת המוחין שלו.

 

דזה הוא כלל גדול, שאי אפשר לשום אדם להשיג ולתפוס בדיבורו של הצדיק, אם לא שתיקן תחילה אות ברית קודש כראוי, ואזי יכול להבין ולתפוס דיבורו של הצדיק. דאיתא בזוהר: סילוקא דיסודא עד אבא ואמא שהם בחינת חכמה ובינה, שהם י"ה, שהם מוחין. נמצא, כשתיקן אות ברית קודש כראוי, אזי המוחין שלו בשלימות, ויכול להבין דיבורו של הצדיק. כפי התיקון של כל אחד, כך הוא השגתו:

 

 

וזה הוא כלל גדול, כי מפי עליון לא תצא כי אם אור פשוט, אך לפי בחינת כלי המקבל את האור, כך נצטייר האור בתוכו, אם הכלי הוא בשלימות, אזי הוא מקבל בבחינת מאורות מלא, ואם ח"ו הכלי אינו בשלימות, אזי הוא מקבל בבחינת מאֹרֹת חסר ואו, כמו שכתוב (משלי ג’): מארת ה’ בבית רשע. וזה הוא: צדיקים ילכו בם [וכו’], כי אור הפשוט הבא מלעיל, הוא בחינת קמיץ וסתים, אך לפי בחינת הכלי המקבלים, הוא בחינת צֵירֵי, שנצטייר האור לפי בחינת הכלי.

 

ועל כן כתיב בבלעם (במדבר כ"ג) הנה בָרֵך לקחתי – בקמץ, וּבֵרֵך ולא אשיבנו – בצירי, כי אפילו הלקיחה, שהיא אז בבחינת קמיץ וסתים, היא בבחינת בֵּרֵך. ראיה לזה, כי הוא היה רוצה להצטייר לפי בחינת הכלי שלו, שהיא בחינת קללה, ולא היה יכול להשיב ולצרף ולהצטייר כלל לפי בחינתו. וזה: וּבֵרֵך ולא אשיבנו, ומפני שהיה בשעת לקיחה, הוא בחינת בֵּרֵך. ומפני מה? לפי שהעיד עליהם הכתוב שישראל נקראו שבטי י-ה, כמו (שפירשו) [שפרש רש"י] ז"ל על החנוכי (במדבר כ"ו): שמי מעיד עליהם, שם י-ה, שהוא בחינת מוחין, כמו שמובא (בגמרא) [במדרש], שהעכו"ם היו אומרים: אם בגופם היו מושלים וכו’, לפיכך העיד הכתוב עליהם.

 

וזה שכתוב (דברים י"א): ראה אנכי נותן לפניכם – דייקא, כי למעלה [הוא] בבחינת קמץ, שקמץ וסתים, אבל לפניכם למטה נצטייר האור לפי בחינת הכלי. ובשביל זה יעץ בלעם לבלק להכשילם בדבר ערוה, כדי לקלקל כליהם. וזה שכתבו חכמי הרפואות, שהסירוס רפואה למשוגע. וזה הוא: סילוקא דיסודא עד אבא ואמא, היינו בחינת: שמי מעיד עליהם.

 

וזה: בקרוב עלי מרעים, תרין ריעין דלא מתפרשין (זוהר ויקרא דף ד’ ע"א), היינו המוחין. ואכילתם, שנאמר (ש"ה ה’): איכלו רעים, היינו התחזקותם, הוא בשר קֹדֶש, היינו: לאכול את בשרי, שהוא בחינת סילוקא דיסודא, היינו תיקונו מגיע עד המוחין, שהם אבא ואמא. והוא תיקון הכללי, שעל ידו: צרי ואויבי לי המה כשלו ונפלו, שהם בחינת שבעים לשונות. וכשישבר התאוה הזאת, ממילא נופלים כל התאוות רעות:

 

זאת התורה היא לשון רבינו ז"ל. ואמר שהיא סוד כוונות קידוש, ויתבאר במקום אחר, אם ירצה השם. עוד מצאתי מכתב יד קודש של אדמו"ר ז"ל, מעניין התורה הזאת, בשינוי לשון קצת, והנייר היה קרוע חציו, ומה שנמצא כתוב על הנשאר. העתקתי. וזהו:

 

צפנת פענח דמגליין…שבעים פנים…תורה…סוד אחר, כמו שכתוב (משלי כ"ה): וסוד אחר אל תגל, כמובא בזוהר (בתיקונים תי’ ל"ד נ"ו מ"ט), כשמפסיק הנקודה מהדל"ת של אחד, והנקודה היא אות ברית, אזי נעשה אחר. היינו כשמכניס בריתו בזונה, הנקראת מלכות הרשעה, הנקרא אל אחר. אבל מי שמקדש את עצמו מזאת התאוה, אזי הוא נתקשר במלכות שמים (א’), הנקרא אני, כמו שכתוב (ויקרא י"א): קדושים תהיו כי קדוש אני, ובכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, תמצא קדושה (זוהר מקץ ר"ד ע"ב). אבל מאן דגלי עריין, הכי איהו אתגלי בין אינון עריין, דאינון אלקים אחרים – תקונים (תי’ נ"ו) דף צ"ג. ובשביל [זה] מובא בזוהר (קדושים פ"ד): כד חזי ר’ שמעון נשי שפירין, אמר: אל תפנו אל אלילים, כי ניאוף היא עריות, אלקים אחרים, מלכות הרשעה. ובשביל זה, סגולה לבטל הרהורי ניאוף, לקרוא שמע ישראל וברוך שם כבוד וכו’, כמובא על פסוק: ויקרב אל אחיו המדינית וכו’ דף – א’. נמצא, שעיקר הנסיון והצירוף שמנסין לאדם, אין מנסין אותו אלא בניאוף, שהיא כלולה משבים אומות, שהיא כלולה מסוד אחר, אל אחר.