תורה יח-המשך

 

פירוש רשב"ם: קרטליתא – ארגז. דמקרי בירשא – כך שמו. בר אמוראי – אדם שיודע לשוט במים. בעי דנישמטיה לאטמא – שביקש לחתוך ירכו. זרק ליה חלא – חומץ,וברח מריחו לים. למשדיא בה – להצניע בו.

 

 

 

ודע שהאמונה היא מחזקת תמיד במלכות וההנהגה, שלא יקח אותה זר שאין ראוי לה. ודע, שעיקר המלכות שורשה בחכמה, בשביל כדי לידע איך להנהיג ולמלוך. לכן יש לכל מלך חכמים ויועצים, כי בזה תיכון מלכותו ויתקיים מדינתו. וזה בחינות (דברים ל"ג): ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם. היינו ע"י ראשי עם, שהם המוחין והחכמה, על ידם תיכון בחינת המלכות. וע"י אהבת החכמים, תיכון המלכות. וכשבא למלך איזהו שנאה על החכמים, ידוע להוי ליה, שמן השמים יורידוהו ממלכותו, כי אין קיום לעולם בלא החכמה, בבחינת (משלי כ"ט): מלך במשפט יעמיד ארץ. והמשפט הוא בחינת חכמים, בבחינת (ויקרא כ"ו): ואם את משפטי תגעל נפשכם, ודרשו: זה השונא את החכמים. נמצא, זה שאין לו אמונה בשלימות מחמת דרכי האמורי, כשבא ליקח לעצמו המלכות וההנהגה, והוא אין ראוי לה, אזי האמונה, שסביב ההנהגה, המחזיק בההנהגה שלא יגע בה זר, הוא מפיל לאיש זה לשנאת חכמים, כדי שלא יתקיים בידו המלכות והמנהיגות, ובודאי לא יתקיים בידו, כי עיקר המלכות תלוי במשפט כנ"ל, אלא אם כן זה המחזיק במלכות, מתגבר באפיקורסות ומינות, עד שמפריד את האמונה מההנהגה, מבחינת המלכות, מלהחזיק במלכות – אזי יכול להיות שיתקיים המלכות בידו, כי אין מי שיפיל אותו לשנאת חכמים, כי האמונה נפרדת מהמלכות.

 

וזה: ונחית בר אמוראי לאתויי, ובעי דנישמטיה לאטמיה. בר אמוראי – זה שאין לו אמונה בשלימות כנ"ל. אטמיה – זה בחינת (ישעיה ל"ג): אוטם אוזנו משמוע דמים – דלא שמע בזילותא דצורבא מדרבנן (מכות ע"ד). היינו בירשא הנ"ל, רצה להפיל אותו לשנאת חכמים. וזרק זיקא דחלא ונחת. חלא – בחינת התגברות המינות, בחינת (תהלים ע"ג): כי יתחמץ לבבי, על ידי זה ונחת את הבירשא הנ"ל:

 

 

ובאמת מלכי העכו"ם, אע"פ שמולכים עלינו, אין במלכותם מבחינת מלכות ישראל, ולא נגעו בה. כי מי שרוצה ליגע בה, זה וזה לא נתקיים בידם, היינו אפילו מלכותם על אומות העולם ניטלה מהם. כי האמונה שסביב מלכותנו, מפיל את חכמתם, שמלכותם תלוי בהם כנ"ל. וזה שכתוב במפלת מצרים (ישעיה י"ט): נואלו שרי צוען – ע"י איולת, היינו נפילת חכמתם, נפלה מלכותם. וזהו שאמרו חנניא מישאל ועזריה לנבוכדנצר: אתה מלך עלינו לכרגא, אבל להנהיג אותנו בעבודות ובאמונות – את וכלבא שווה (מ"ר ויקרא פ’ ל"ג במדבר פ’ ט"ו, ומדרש שה"ש). היינו שאמרו, שלא נגע במלכות ישראל השייך לאמונתנו. כי אמונתנו סובבת את המלכות, ושומרת אותה מליגע בה זר, ומפיל את רודפיה לשנאת חכמים. אם לא שתקפה יד המינות על האמונה, עד שמפיל את האמונה, ואז יכול לקבל מלכותנו ח"ו, בבחינת: וזרק חלא ונחת כנ"ל:

 

ו

 

אבל דע, שמן השמים אין מניחים אותו ליקח אותה, בבחינת: ונפקת ברת קלא, מה אית לכו בהדי קרטליתא דאיתתא דרבי חנינא בן דוסא, דעתידא למישדי ביה תכלתא לצדיקייא לעלמא דאתי – היינו ע"י שלימות האותיות של דבורי אמונה, שהוא בחינת אשת ר’ חנינא בן דוסא, כי ר’ חנינא בן דוסא זה בחינת אמונה, כי מידתו אמונה, בחינת (ברכות י"ז ע"ב): וחנינא בני די לו בקב חרובין. קב חרובין –  מידת אמונה. חרובין – בחינת ברושים, בחינת בירשא הנ"ל. ו"אשת" – זה בחינות האותיות, ששלימותם ע"י אמונה. בבחינת ראשי תיבות: א’בנים ש’לימות ת’בנה (דברים כ"ז). ואבנים הן האותיות, כמאמר (ספר יצירה): שלשה אבנים בונות ששה בתים. ואותיות נשלמים ע"י אמונה, בבחינת (צפניה ג’): אז אהפוך אל העמים שפה ברורה וכו’. היינו ע"י אמונה, שהוא בחינת: לקרא כולם בשם ה’, על ידי זה אהפוך שפה ברורה, בחינת שלימות הדיבור.

 

ושלמות האותיות, זה בחינת התכלית של כל הנבראים. כי כל העולמות נבראו ע"י אותיות, ושלימות האותיות הוא היוד, שהוא בחינת עולם הבא הנברא ביו"ד (כשרז"ל מנחות כ"ט ע"ב). כי היוד היא נקודה אחרונה המשלים את תמונת כל אות, כי כשחסר נקודה אחרונה המשלים תמונה האות, אזי בוודאי אין שלימות לאות, ואין לה תמונה. ואותיות הם במלכות ומנהיגות הנ"ל, בבחינת: מלכות – פה, כי עיקר ההנהגה – ע"י הדיבור, כי אי אפשר להנהיג ולצוות אלא ע"י הדיבור.

 

נמצא, ע"י השלימות אותיות אמונה שבמלכות, על ידי זה הצדיקים יודעים את התכלית של עולם הבא. כי הצדיקים המנהיגים את העולם בבחינת צדיק מושל (שמואל ב’ כ"ג), הם אוחזים במידת המלכות, וע"י אחיזתם במלכות, אוחזים באותיות שבה. וע"י אחיזתם באותיות השלמים, הם אוחזים בתכלית, שהיא שלימות האותיות, שהיא בחינת יו"ד, בחינות עולם הבא. וזה בחינת תְּכֵלֶת, שהיא בחינת תכלית, שנתגלה בתוך הקרטליתא, בתוך המנהיגות והמלכות כנ"ל. ע"י אשת ר’ חנינא בן דוסא, ע"י "אבנים שלימות תבנה", לצדיקיא לעלמא דאתי – שהצדיקים משיגים התכלית שהוא עלמא דאתי כנ"ל. וזה בחינת (משלי ג’): בכל דרכיך דעהו – שיוכל אדם להשיג התכלית בכל דבר, כי כל דבר נברא באותיות, ובכל אות יש בו שלימות, היינו הנקודה אחרונה, שהיא יו"ד, בחינת עולם הבא, שהיא התכלית, המשלים תמונת האות כנ"ל:

 

 

והתכלית נקרא תכלת, כי התכלת מעורב שחור עם לבן, והוא גוון שבין שחור ולבן. וכשנתחבר שחור ולבן, כמו הכתב, שהוא בחינת שחור על גבי לבן, בוודאי תחתיות האות הדבוק וקרוב להנייר שהוא לבן, במקום הדיבוק והקירוב, שם הם מעורבים שחור עם לבן, בבחינת תְּכֵלֶת. ותחתיות האות, הוא הסוף והתכלית. כי כשהסופר כותב ומעמיד הקנה והעט עם הדיו על הנייר, בוודאי הדיו רחוק מהנייר מעט, עד שהסופר מעמיק העט עם הדיו בתוך עומק הנייר, ואז נדבק שחרות הדיו בעומק בקירוב גדול. נמצא, שהקירוב הוא סוף ותכלית, ובמקום הקירוב, שם הנייר והדיו הם מעורבים בבחינת תכלת כנ"ל, כי כן הדבר, שהתכלית שהוא סוף המעשה, הוא במחשבה תחילה וקרוב להמחשבה כנ"ל.

 

[נראה לעניות דעתי לפרש, כי סוף המעשה הוא בחינת שחרות, ותחילת המחשבה הוא בחינת לובן העליון, כידוע. נמצא, שסוף המעשה, שהוא התכלית, שהוא במחשבה תחילה, וקרוב להמחשבה, הוא בחינת תכלת, שהוא חיבור שחור ולבן. והבן]:

 

 

וזה דווקא בת קול שיצא, כי בחינת בת קול, התכלית של כל הדברים. היינו שמהפך כל דבר מראשו לסופו, שהוא התכלית. בבחינת: איזהו חכם – הרואה את הנולד (תמיד דף ל"ב), שהוא הסוף והתכלית. כי בת קול הוא מה ששומעין כשאחד מוציא קול ביער או במקום אחר, אז שומע כאילו אחר גם כן מוציא קול כזה. וזה אנו שומעין בחושינו, כשאדם מוציא איזהו דיבור, אזי שומעין גם כן זה הדיבור בעצמו. נמצא, שהבת קול מהפך את הדיבור מראשו לסופו.