תורה סב – המשך

 

 

 

והבירור של המאכלים, הוא ע"י אמונה. כי האמת, מה שהגביל השם-יתברך לשכל האנושי שיוכל להבין, הוא מצוה גדולה לחדד השכל, להבין הדבר על בוריו, ועל זה נאמר (אבות פ"ב): ודע מה שתשיב לאפיקורס. כי יש חילוק בין הקושיות, כי יש קושיא שיכול האדם להבין תירוץ על קושיא זו – על זה נאמר: ודע מה וכו’. ויש קושיא, שאינו באפשרי לשכל האנושי להבין תירוץ על קושיא כזו, רק לעתיד לבא יתגלה התירוץ – אסור לאדם לעיין בהם, וכל מי שסומך על שכלו ומעיין בה, על זה נאמר (משלי ב’): כל באי’ לא ישובון. כי על קושיא כזו אסור לסמוך על שכלו, רק להעמיד על אמונה.

 

ואפי’ אלו הקשיות שיש עליהם תשובה, לפעמים נסתמו שבילי השכל, ואינו יודע להשיב, ונזרקה בו אפיקורסות, ואינו יודע מה להשיב על’ אפיקורסות. וזאת האפיקורסות היא לכל אחד לפי בחינתו, יכול להבין בין רב למעט, כי צריך לעבוד את ה’ בשני יצרין, שיהיה היצר הרע כפוף ליצר טוב, כמאמר חז"ל (ברכות נ"ד): ואהבת וכו’ בכל לבבך – בשני יצריך, שיהיה ליבו שלם עם ה’ אלקיו, שלא יהיה לו מחלוקת בין שני יצרין, היינו שלא יהיה ליבו חלק עליו, בחינת (הושע י’): חלק ליבם.

 

ובאמת אם היה יודע האדם ידיעה בלב שלם, שמלא כל הארץ כבודו (ישעי’ ו’), והקב"ה עומד בשעת התפילה ושומע התפילה, ודאי היה מתפלל בהתלהבות גדול, והיה מדקדק מאוד לכוין את דבריו. ובשביל שהאדם אינו יודע זאת ידיעה בלב שלם, בשביל זה אינו מתלהב כל כך ואינו מדקדק כל כך. וכל אחד לפי מיעוט שכלו וידיעתו, כן התלהבותו ודקדוקו. והידיעה היא מהיצר הטוב שבלב, והסתרת הידיעה היא מהיצר הרע שבלב. והסתרת הידיעה, הן הן אפיקורסות וקושיות, שהיצר הרע מקשה את ליבו ליפול ברעה (משלי כ"ח):

 

והתיקון לזה המחלוקת שבלב – לתקן אותו בשרשו. היינו, כי עיקר התהוות מחלוקת היצר הרע, שרשו מן המחלוקת שבקדושה, כשהשתלשלה מן דרגא לדרגא, עד שנשתלשל למטה, נתהוה ממנו מחלוקת היצר הרע, בבחינת חלק ליבם, ומטיל בו אפיקורסות, ומסתיר ממנו שבילי השכל אשר אינו יודע להשיב. ומחלוקת שבקדושה, הוא מחלוקת תנאים ואמוראים שבגמרא, שזה אוסר וזה מתיר, ומהשתלשלותם למטה נתהוה ממנו מחלוקת היצר הרע. וכשמתקן המחלוקת שבקדושה, אזי ממילא נתבטל מחלוקת היצר הרע, כי אין אחיזתו אלא משם.

 

ותיקון המחלוקת שבקדושה הן הלכות פסוקות, כי פסק הלכה הוא השלום והכרעה של מחלוקת התנאים ואמוראים. ועל ידי לימוד הפוסקים הוא נתקשר להשלום שבקדושה ומתקן המחלוקת שבקדושה, ואז נתבטל המחלוקת היצר הרע שבליבו, ואז יוכל לעבוד את ה’ בכל לבבו, בשני יצרים, ונפתחו לו שערי השכל, שיודע להשיב לאפיקורס. וכל זה נעשה על ידי ההכרעה והשלום הנ"ל.

 

וזה אותיות "שלום", נוטריקון: ו’דע מ’ה ש’תשיב ל’אפיקורס, כי על ידי השלום, יודע להשיב על אפיקורסות שבליבו. וזה (תהלים קי"ט): אודך ביושר לבב בלמדי משפטי צדקך – לבב דייקא, בשני יצרין. אימתי? כד למדי משפטי צדקך, היינו על ידי לימוד הפוסקים. אבל הקושיות שאין עליהם תירוץ, אסור לאדם לעיין בהם, רק לחזק את עצמו באמונה. וכשיש לו אמונה בשלימות, יוכל להיות על ידי אכילתו יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה כנ"ל, בחינת (תהלים ל"ז): ורעה אמונה, היינו בחינת אכילה ע"י אמונה:

 

 

ועיקר שלימות וקישוטי אמונה, היינו לקרב דווקא המרוחקים, בחינת (צפניה ג’): לקרוא כולם בשם ה’, אפילו עכו"ם יקרבו לאמונות ישראל, ולעבדו שכם אחד:

 

ד

 

ולהשלים את האמונה, היינו לקרב את הרחוקים כנ"ל, צריך מתחילה להעלות ניצוצי אותיות הדיבור. וכשנתבררו אותיות הדיבור, אזי הופך את עצמו הדיבור, ומלקט הניצוצות הקדושה מבין הקליפות, ונשארים הקליפות בלא חיות, ואז העכו"ם, שיניקתם מהקליפות, כשרואים שאין להם חיות, אזי משליכים את אמונתם, בחינת (ישעיה ב’): ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו, ומדביקים את עצמם לאמונת ישראל. וזה בחינת (שם בצפניה): אז אהפוך אל העמים שפה ברורה. שפה ברורה, היינו הדיבור שנתברר מביניהם, הוא הופך את עצמו אל העמים, כדי ללקט מהם שארי ניצוצות הקדושה. ואז נתקיים: לקרוא כולם בשם ה’ – שידבקו כולם באמונת ישראל:

 

 

ולהעלות ניצוצי הדיבור, צריך לתענית. וזה בחינת (תהלים ק"ז): מדרך פשעם ומעוונותיהם יתענו וכו’, אזי: ישלח דברו. כי עיקר תיקון הדיבור הוא ע"י התענית, כי עיקר יניקת הקליפות אינו אלא מאחורי הקדושה, כי מפני הקדושה אי אפשר להם לינק, מחמת בהירות אור, אלא לפעמים נותנים להם מלמעלה במכוון כח לינק מפני הקדושה, וכל זה אינו אלא לרע להם, בחינת (קהלת ח’): עת אשר שלט האדם באדם לרע לו.

 

וכל התאוות הם בחינת קליפות, כי התאוות הם מותרות, כי כלא התאוות יכול הגוף להתקיים, נמצא שהם מותרות לקיום הגוף, כמו הקליפות הם מותרות, כי עיקר אינו אלא הפרי, והקליפות הם מותרות. וכשמתגברים התאוות על האדם, הוא התגברות הקליפות על הקדושה. וראשי התאוות הם שלשה שרי פרעה: שר המשקים ואופים וטבחים, שהם קנה וושט וורידין, שהם בחינת תאוות אכילה ושתיה, שהם ראשים, שכל התאוות נמשכים אחריהם. ויניקתם מפרעה, שהוא אותיות עֹרף, היינו מאחוריים. ועיקר יניקתם מהדיבורים, בחינת אחר הדברים, כי הם סמוכים לה, כי קנה וושט וורידין הם סמוכים לחמשת מוצאות הפה, ועיקר יניקתם מהדיבורים שאינם זכים כל כך. וכשראשי התאוות שהם הקליפות מתגברים, צריך להדביק ולהסתיר אחורי הקדושה, שלא יינקו.

 

ודבקות אחורי הקדושה, היא על ידי התענית, כמו שכותבים שם הויה בבחינת אחוריים; שכותבים מתחילה יוד, ואחר כך כשרוצים וכותבים ה"א, חוזרים לאחוריים וכותבים יוד הא וכו’ – כן התענית, שהוא עיקר הכנעתן של השרים הנ"ל, הוא בבחינת דבקות אחורי הקדושה.