תורה סו-המשך-תורה סז-ויבן ה’ אלקים

תורה סו - המשך - ד - המשך - וזהו: כיון שנצרך לבריות עולם חשך בעדו (ביצה דף ל"ב ע"ב). חשך לשון מניעה, כמו שכתוב (בראשית ל"ט): ולא חשך ממני, ולא חשכת את בנך וכו'...

3 דק' קריאה

מערכת ברסלב ישראל

פורסם בתאריך 25.12.07

תורה סו – (המשך)
 
ויהי נא פי שניים ברוחך אלי. ויאמר וכו’ אם תראה אותי לוקח מאיתך יהי לך כן וכו’: (מלכים ב, ב’)  
 
ד – המשך
 
וזהו: כיון שנצרך לבריות עולם חשך בעדו (ביצה דף ל"ב ע"ב). חשך לשון מניעה, כמו שכתוב (בראשית ל"ט): ולא חשך ממני, ולא חשכת את בנך וכו’ (שם כ"ב). היינו כשנצרך לבריות, אזי יש לו מניעות. וזה עולם חשך בעדו, היינו כשהוא בין העולם אזי יש לו מניעות, וקשה לו להתפלל באמת כנ"ל, כי כשנצרך לבריות, נוח וטוב לו יותר להתפלל ביחיד כנ"ל. אבל מי שאינו נצרך לבריות, שאינו צריך להם לשום דבר, יוכל לעמוד בין אלפים אנשים להתפלל באמת להשם יתברך לבדו, מאחר שאין נצרך לשום בריה, לא לפרנסה ולא לכבוד ולא לשום דבר, רק שברו על ה’ אלקיו:
 
וזה סוד (ברכות י"ח ע"ב): מעשה בחסיד אחד שהקניטתו אשתו, והלך ולן וכו’, ושמע שתי רוחות שמספרות זו עם זו. וסיפורם היה על אודות פרנסה, כמובא שם בגמרא. שהקניטתו – זה בחינת החרון אף, שתי רוחות – זה בחינת דתי רוחות הנ"ל, הנעשין ע"י המתקת החרון אף, דהיינו כשמוציאין מכח אל הפועל כנ"ל. וזה תלוי בבחינת פרנסה, שעל ידה מוציאין מכח אל הפועל כנ"ל:
 
ולא גילה יותר, איך כל התורה הזאת מרומזת במאמר זה:
 
 
תורה סז
 
ויבן ה’ אלקים את הצלע אשר לקח וכו’ ויביאה אל האדם: (בראשית ב’) 
חד אמר: מלמד שנתן בה בינה יתירה. וחד אמר: מלמד שקלעה לחוה והביאה אל האדם: (נדה מ"ה ע"ב)
 
א
 
הנפש היא יקרה מאד, וצריך להיות זהיר בה ולשמרה מאד. על כן צריכין ליזהר מאד כשבא איזה כבוד חדש לאדם, כי הכבוד הוא אם כל חי, והוא שורש כל הנפשות, וכשהנפש מסתלקת, היא מסתלקת אל הכבוד, שהוא שרשה, בבחינת (ישעיה נח): כבוד ה’ יאספך, שהסתלקות ואסיפת הנפשות הם לתוך הכבוד, כי שם שורשם כנ"ל. ועל כן כשבא כבוד חדש לאדם, צריך ליזהר ולהשמר, כי אולי בא הכבוד ח"ו בשביל הסתלקות, כדי שתסתלק הנפש אל הכבוד, וההיא שורשה כנ"ל. אך מידה טובה מרובה, ועל כן על פי הרוב, בא הכבוד לטובה, דהיינו, כשבא נפש חדשה אל האדם, אזי היא באה מלובשת בהכבוד, שהיא אם כל חי כנ"ל. ועל כן כשבא כבוד חדש לאדם, ע"פ רוב הוא לטובה, דהיינו שבא נפש חדשה לאדם ע"י זה הכבוד.
 
והכלל, שהכבוד הוא שורש הנפשות. ועל כן, לפעמים בא כבוד חדש לאדם בשביל הסתלקות איזה נפש ח"ו, כדי שתסתלק הנפש אל הכבוד כנ"ל. אכל ע"פ רוב בא הכבוד לטובה, דהיינו שבא נפש חדשה להאדם ע"י זה הכבוד, שהוא שורש כל הנפשות כנ"ל. על כן צריכין ליזהר מאד לקבל הכבוד בקדושה גדולה, לשמו יתברך לבד, כי הכבוד הוא שורש כל הנפשות כנ"ל:
 
ב
 
וצריך לראות, שיהיה פנים אל הכבוד, כי על ידי תאוות אכילה, אזי נפגם הכבוד, ואין לו פנים. כי שולחנו של אדם היא בחינת כתר מלכות (יומא ע"ב ע"ב ערש"י), והוא בחינת כבוד, בבחינת (תהלים כ"ד): מלך הכבוד, כי הכבוד הוא בחינת מלכות. וכשפוגם באכילה, אזי נפגם הכבוד, ואין לו פנים, בבחינת (דברים ל"א): והסתרתי פני והיה לאכול – שעל ידי תאוות אכילה ח"ו, הוא הסתרת פנים. אבל ע"י מיעוט אכילה, שמשבר תאוות אכילה, על ידי זה הוא נשיאות פנים, כמו שאמרו רז"ל (ברכות כ’ ע"ב): ישא ה’ פניו אליך וכו’, וכי לא אשא פנים לישראל, שאני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת, והם מדקדקין מכזית ועד כביצה. נמצא, שעל ידי שיבור תאוות אכילה, שמדקדקין מכזית ועד כביצה, על ידי זה הוא נשיאות פנים. וזה בחינות (יחזקאל מ"א): וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה’. לפני ה’ דייקא, בחינת הארת פנים ע"י השולחן, דהיינו ע"י אכילה בקדושה כנ"ל:
 
ג
 
וכשפוגם בתאוות אכילה, ועל ידי זה נפגם הכבוד, ואין לו פנים כנ"ל, על ידי זה מתגברין עזי פנים, דהיינו שנופל הכבוד, שהוא בחינת מלכות, ואזי נוטלין כבוד העזי פנים שבדור, כי עזות מלכותא בלא תגא (סנהדרין ק"ה), היינו כשאין בחינת מלכות, בחינת השולחן שבקדושה, בשלימות כנ"ל, אזי מתגבר העזות, שהוא מלכותא בלא תגא, בלא כתר מלכות הנ"ל.
 
וזה בחינת (ישעיה נ"ו): והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה, היינו ע"י תאוות אכילה, בחינת (משלי י"ג): בטן רשעים תחסר. וזהו: לא ידעו שבעה – היפך צדיק אוכל לשובע נפשו (שם), על ידי זה מתגברים העזי פנים, שהם בחינת כלבים עזי נפש, בחינת (סוטה מ"ט ע"ב): פני הדור כפני הכלב. וזהו: (שם בפסוק והכלבים עזי נפש הנ"ל) המה רועים לא ידעו הבין – שהם נעשים רועים ומנהיגים אל הדור, כי הכבוד נפל אליהם, ויש להם כל הכבוד. אבל כשמשברין תאוות אכילה בבחינת: צדיק אוכל לשובע נפשו, על ידי זה הוא נשיאות פנים, ואזי אין שום פקידות ושררה להעזי פנים, כי יניקתם הוא רק מהסתרת פנים, על ידי תאוות אכילה כנ"ל. וזהו (משלי י"ט): ושבע ילין בל יפקד רע. ושבע ילין – זה בחינת צדיק אוכל לשובע נפשו, על ידי זה בל יפקד רע – שאין שום פקודה והתמנות להרע, דהיינו להעזי פנים וכנ"ל:
 
ד
 
וכשנופל המלכות והכבוד להעזי פנים כנ"ל, אזי היא בחינת צדק, כי אות צדיק הוא יוד נון, והיוד היא בהחזרת פנים מן הנון (כזה: צ), שהיא בחינת מלכות, בחינת (תהלים ע"ב): לפני שמש ינון שמו, היינו בחינת הסתרת פנים, דהיינו שאין להכבוד פנים כנ"ל. וזה בחינת הַדָּלֶת, דהיינו שהכבוד והמלכות אזלא ונדלדלה ונפלה אל הסיטרא אחרא, שהן העזי פנים כנ"ל. וזה בחינת הַקּוּף, היינו כשהמלכות והכבוד אזלא ונדלדלא, היא כְּקוֹף בפני אדם, דהיינו שנתארך רגל הַהֵא, ונעשה קוּף, דהיינו שנתארך מהרגל למטה, בבחינת (משלי ה’): רגליה יורדות מות, ויונקים ממנה, כי הכבוד והמלכות נפל ביניהם כנ"ל, ואזי היא בחינת: רגליה יורדות מות, דהיינו שקיום מלכות דקדושה צריכה לקבל מהם, ועל כן כשישראל צריכין לפעול איזה תקיפות לצורך קיום דתנו הקדושה, צריכין לקבל הכח והממשלה ממלכות העכו"ם:

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

תורה ו - ויאמר ה' אל משה קרא את יהושע וכו': (דברים ל"א) - א - כי צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו, ולהרבות בכבוד המקום. כי מי שרודף אחר הכבוד, אינו זוכה לכבוד אלקים...

Featured Products