תורה קעט המשך-קפ-קפא-קפב

תורה קעט – (המשך)

 

 

וזה שאמרו רז"ל (ר"ה י"ח ע"ב): צום הרביעי וצום החמישי וכו’ יהיו לששון ולשמחה. קרי ליה צום וקרי ליה ששון וכו’, אלא כשאין שלום – צום, היינו כשאין שלום ויש מחלוקת, אזי צום, כי צריך לזה תענית כנ"ל, וע"י התענית נעשה שלום, ואזי כשיש שלום – ששון ושמחה, כי ע"י התענית נבנה קומת וחיות השמחה, כי מעלת התענית – שמעורר ומחיה מתים, היינו הימים שעברו בחושך, ואין להם שום חיות, כי כל יום ויום נמשך עליו שפע מלמעלה, וכשעושה בזה היום מצוות ומעשים טובים, אזי מחיה היום וממשיך לו חיות ושפע רב מלמעלה, אך אם ח"ו, אינו עושה בו מצות, אזי אינו יורד עליו שפע מלמעלה כי אם בצמצום גדול מאד, רק כדי חיונו בצמצום, וכשהוא נוטל זה היום ועושה בו ח"ו רע, אזי מוריד ומניק ומוצץ השפע המעט שיש בזה היום, עד שמוצץ גם עצם החיות שיש להיום בעצמו, מלבד השפע הבא מלמעלה דבר יום ביומו, כי כל יום הוא בריאה, ויש לו חיות עצמו מלבד השפע, והוא מוצץ גם חיותו העצמי של היום, עד שנשארו הימים הללו פגרים מתים, כמו משל התינוק היונק משדי אמו, כל זמן שיש לה חלב – יונק החלב, וכשנפסק החלב – מוצץ דמה וחיותה ממש, אך ע"י התענית הוא מעורר ומחיה הימים הללו, והכל לפי התענית.

 

ויש להבינו בגשמיות, כי כשמתענה, נמצא אין לו חיות וכח מזה היום, מאחר שאינו אוכל ושותה בו, ואף על פי כן עובד את השם. נמצא, שעובד היום בכח של אתמול, על כן מביא חיות באותו היום של אתמול. ואח"כ, כשמתענה עוד, ואזי אין מספיק לו כח של אתמול, כי כבר נחלש הגוף, ואז צריך להשתמש בכח של ימים הקודמים למפרע עוד, נמצא שמביא בכל פעם חיות והארה לימים הראשונים שנפלו ומתו, עד שאפשר להתענות כ"כ, שיצטרך להשתמש בכח של הימים שינק משדי אמו, ואזי מחיה ומאיר כל הימים. [ועל כן על ידי התענית נבנה קומת השמחה, שהיא החיות ונקודות של כל המצוות, כמבואר במקום אחר]: (זה הענין לא ביאר היטב. והעיקר – שע"י התענית, על ידי מה שמוציא הכח של כל יום ויום שעבר, ומכניס אותו בעבודת ה’, ומחיה כל הימים המתים שפגם בהם כנ"ל, על ידי זה נבנה השמחה כנ"ל).

 

וזה שכתוב (תהלים צ’): שמחנו כימות עניתנו. עניתנו – לשון תענית, היינו שתהיה השמחה כימות התענית, כי כפי ימי התענית, כן מחיה הימים הראשונים במצוות ומעשים טובים שלו., וכן נבנה השמחה כנ"ל. וזה שאמרו רז"ל (שם): כשיש שלום – ששון ושמחה, כי כשיש שלום, היינו ע"י התענית כנ"ל, על ידי זה ששון ושמחה כנ"ל, בחינת: שמחינו כימות עניתנו, כפי ימי התענית כן השמחה:

 

גלמי ראו עיניך וכו’ ימים יוצרו (תהלים קלט). כל יום הוא יצירה בפני עצמו. ולו אחד בהם – זה יום הכיפורים, כשפירש רש"י, שם שהוא תענית שמחיה כל הימים, כי יום הכיפורים הוא כללות כל הימים, ועליו נאמר: בעצם היום הזה תענו את נפשותיכם, היינו הרצונות, כמו שכתוב בזוהר הנ"ל: לאכללא כולא גופא ונפשא ולאיתכנעא בהאי יומא ויהא רעותא דילהון בקודשא-בריך-הוא וכו’. כי נפש הוא בחינת רצון, והעיקר – להכניע הרצון, וזה: בעצם היום הזה – ע"י פנימיות העצמיות של היום, שהוא כלול מכל הימים, תענו וכו’ כנ"ל:

 

 

תורה קפ

 

בענין סגולת הפדיון. מעות הם בחינת דינין, כמו שכתוב: ואת כל היקום אשר ברגליהם – זה ממונו של אדם, שמעמידו על רגליו (פסחים קיט). נמצא, המעות הם בחינת רגלין. וזה בחינת (ישעיה מא): צדק יקראהו לרגלו. וצדק מלכותא קדישא, ומלכות הוא בחינת דינין, כי דינא דמלכותא דינא, ועל כן מעות הם בחינת דינין.

 

וצריך להמתיק הדינין בשרשן, ושורש הדינין בבינה, כמו שכתוב (משלי ח): אני בינה, לי גבורה. ועל כן ע"י שמניחין הידים על המעות נמתקין הדינין, כי יש בבינה שלש ידים, היינו שיש שם שתי ידים: יד הגדולה ויד החזקה, וכללות הידים הוא יד הרמה.

 

ועל כן ע"י שבא המעות, שהוא הדינין, להידים, שהם בחינת שלש ידים שבבינה, נמתקין הדינין בשרשן, כי שרשן הוא בינה, ששם שלש ידים הנ"ל, וצריך להמתיק הדין שבזה העולם העשיה ע"י השלשה ידים שיש בכל עולם ועולם מהשלשה עולמות שלמעלה מזה העולם העשיה, היינו: אצילות, בריאה, יצירה, וכשממתיק הדין של עולם העשיה בשלש ידים שביצירה, נמתק על ידי שם של מ"ב אב"ג וכו’, כי מ"ב בגימטריא שלש פעמים יד, ובעולם הבריאה נמתק ע"י שם אקי"ק ושם יק"ו, ששניהם גם כן גימטריא מ"ב,  שלש פעמים יד, ולמעלה, בעולם האצילות, נמתק על ידי מ"ב אותיות של שם מ"ה, היינו: פשוט ומלוי ומלוי דמילוי, שכולם יחד הם מ"ב אותיות, שלש פעמים יד. וצריך לראות שלא יהיה קמצן, שלא ישאר אצלו דינין, ולזה צריך חכמה יתירה, לדעת כמה זה צריך ליתן, שלא ישאר אצלו דינין:

 

 

 

כשמתקשרים בקשר איזה אנשים על איש אחד, אפילו אם הוא אדם חשוב יותר מהם, על כל זה יכולים להפילו, כי נתקבצים חלקי הכבוד שיש לכל אחד מהם, ועל ידי זה נתבטל חלק כבוד שלו, ונופל על ידם, בבחינת (איוב כט): ראוני נערים ונחבאו, שהקטנות בטל לפני גדלות, כי חלקי הכבוד שלהם, כשנתקבץ ונתקשר יחד, הוא גדול מחלק כבוד שלו לבדו, אם לא שזה האיש שחולקין עליו הוא גדול במעלה מאד, עד שחלק כבוד שלו גדול יותר מכל חלקי כבוד שלהם ביחד, אזי אדרבא, נתבטלים הם לפניו בבחינת: ראוני וכו’, כנ"ל, אבל אם אין גדול כ"כ, יכולים להפילו על ידי הקשר, אפילו אם כל אחד מהם נמוך ממנו, רק שלא יהיו רשעים, כי קשר רשעים אינו מן המנין כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין כו), כי רשעים אין להם חלק בכבוד, אבל אם אינו רשע ויש לו חיות מהנפש – יש לו חלק בכבוד, ויוכלו להפיל מי שחולקים עליו על ידי הקשר כנ"ל.

 

ועל זה התפלל יעקב, שלא יזיק מחלוקת קרח למשה רבנו ע"ה, ואמר (בראשית מט): בקהלם אל תחד כבודי, היינו שלא יתייחד ויתקשר חלקי הכבוד שלהם, שיש לכל אחד מהם, כי הם היו קרואי מועד אנשי שם חשובים, וכשלא יתייחד ויתקשר חלקי הכבוד שלהם, בודאי יוכל משה לעמוד נגדם להפילם. ומה שאמר: כבודי – כי יעקב הוא בחינת הכבוד, כי הוא בחינות הנפש, כמו שכתוב (שם מו): כל הנפש הבאה לבית יעקב, וכשמפילין איזה אדם, עיקר הנפילה – שנופל לתאוות ניאוף, ה’ יצילנו:

 

כל הדברים שדוברין על הצדיק האמת ועל אנשיו, הם טובות גדולות מאד בגשמי וברוחני, וכמו שאיתא במדרש (תנחומא פ’ נצבים) על פסוק: אתם נצבים, שנסמך לפ’ קללות לומר, שכל הקללות הן הן המציבין אתכם:

 

 

תורה קפב

 

 

דע, שכל מה שהעולם מדברים בספירה בכל ימי הספירה, הם מדברים רק מהספירה של אותו היום, ומי שהוא מבין, יוכל לשמוע ולידע זאת, אם יטה אזנו היטב לסיפורי דבריהם, ישמע שהם מדברים רק מהספירה של אותו יום: