תורה רעז המשך- רעח- רעט- רפ

תורה רעז – (המשך)

 

 

והנה בודאי בתחילת ההליכה אינה יכול הלעשות דרך כבושה, רק הוא עדיין שביל דקיק, פעמי הרגלין, אך הוא כמשל התינוק כשמתחיל לילך, שבתחילה אינו יכול להלוך יפה, אך האב, מחמת גודל אהבתו ושעשועיו עם בנו, הוא עושה מפעמי רגליו דרך, כמו שאנו רואין, כשהתינוק עושה איזה דבר קטן או מדבר איזה דיבור, אף שאינו חכמה כלל, עם כל זה מחמת אהבת האב ושעשועיו מזה הוא מחבב הדבר ומגדילו ומרחיבו ועושה מזה דבר גדול, כמו כן השם יתברך, כשהמצוה מתחלת לילך או כשאדם עושה איזה דרך חדש להשם יתברך, אף שבתחילה הוא שביל דקיק, עם כל זה מחמת גודל שעשועיו יתברך מזה, הוא עושה מפעמי רגליו דרך כבושה.

 

וזה בחינות (תהלים פה): צדק לפניו יהלך. צדק, היינו המצוות, כמו שכתוב (שם קיט): כל מצוותיך צדק, כשמתחלת המצוה לילך לפניו יתברך, אזי: וישם לדרך פעמיו – שהוא יתברך עושה דרך כבושה מפעמי הרגלין, שהם רק שביל דקיק, ומחמת שעשועיו הוא משים לדרך רחב וכבוש את פעמיו, שהם רק שביל דקיק כנ"ל. וכל זה נעשה על ידי אכילת שבת, שמשם מקבלין כח הרגלין בבחינת (שבת קנב): דוק בבכי ותשכח ברגלין, שעל ידי האכילה מקבלין הרגלין כח, ואזי נעשה מפעמי הרגלין, שהם רק שביל דקיק, פסיעות קטנות, נעשה מהם דרך כבושה כנ"ל:

 

וזה בחינות: פוסעים בו פסיעה קטנה, סועדים בו לברך שלש פעמים. היינו שבשבת פוסעים פסיעה קטנה. והוא תמוה, לכאורה, כי הלא אדרבא, מי שמתה אשתו הראשונה, פסיעותיו מתקצרות, ושבת הוא בחינות אשתו הראשונה כנ"ל, והיה ראוי שיהיה בו פסיעות גדולות ורחבות. אך סועדים בו לברך וכו’ – היינו שאוכלים סעודת שבת, ועל ידי זה באמת נתתקנין הפסיעות קטנות ונתרחבין ונעשה מהם דרך כבושה, בבחינת: וישם לדרך פעמיו כנ"ל, ועל כן על ידי אכילת שבת נתתקן חילול שבת, שהוא בחינות פסיעות קצרות כנ"ל, כי על ידי אכילת שבת נעשה מפסיעות קצרות רחבות, ונעשה מהם דרך כבושה כנ"ל:

 

רגל הוא רפואה להריאה, כידוע לחכמי הרפואות:

 

אויה לי כי גרתי משך (תהלים קכ). היה דרכו לכוין בתפילתו, שמצטער על שהיה מתירא מיראות הנפולות, שהם באים מש"ך דינים, וזה: כי גרתי משך. "תמר" הוא גם כן שתי פעמים ש"ך, כמובא:

 

תורה רעח

 

דע, שעל חליף טוב יכולין לראות כל הכלים של הבית המקדש איזה פנים יש להם. וזה שכתוב, כשאמר יצחק לעשו שיבדוק הסכין וישחט יפה: שא נא כליך (בראשית כז) – רמז על כלים של בית המקדש, שהם נראים על הסכין היפה כנ"ל. וכן איתא במדרש (בראשית פ’ ס"ה), שכליך רמז על כלים של בית המקדש, כמו שאמרו שם: כליך – זה בבל, שנאמר: ואת הכלים הביא בית אוצר אלהיו, נמצא, שכליך מרמז על כלים של בית המקדש:

 

בקנאו את קנאתי (במדבר כה) – בחינת הצדיק שאינו מקנא שום צדיק, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, רק אותו לבדו יתברך:

 

 

 

דע, שיש שאומרים תורה מלמטה למעלה, והיא מלמטה רחבה מאוד, שלמטה מרחיבין הדבר ומגדילין אותו מאוד, ולמעלה הוא קצר, והולך ומקצר ועולה, עד שלמעלה מעלה הוא קצר מאוד מאוד. כי למעלה לא נשאר ממנה כלום, רק מעט מעט, כי בודאי יש שם איזה ניצוץ הקדוש.

 

אבל יש להיפך, שאומרים תורה מלמעלה למטה, ושם למעלה היא רחבה מאד מאד, וכל מה שיורדת למטה, מתקצרת ויורדת, עד שלמטה היא קצרה מאד, והיא רק מעט מעט למטה, אבל למעלה היא רחבה מאוד.

 

וכן בהתעוררות מלמטה צריך שיהיה מלמטה קצר, בבחינות (תהלים סו): ודיבר פי בצר לי, בבחינת שופר, שהרחב הוא למעלה והקצר הוא למטה אצל הפה. וזה בחינות: ודיבר פי בצר לי, היינו שיהיה הצד הצר והקצר אלי, אצל פי, בבחינות שופר כנ"ל, וכמו שמצינו אצל דוד בכל תפילותיו, שההתחלה היה מן המצר והדוחק, שהיה צר לו מאד, כגון מחמת שנפל עליו צרות אבשלום או צרת נבל וכדומה, ואח"כ בא באותו תפילה לתוך רוח הקודש:

 

 

תורה רפ

 

דע, מי שצריך לדון לפני דיינים בדין תורה, זה לו עונש ונקמה שהתורה נוקמת בו, כי באמת כל המשא ומתן הוא תורה, כי, למשל, הדין "המחליף פרה בחמור" הוא תורה, ומכל שכן כשעושין הדבר בעצמו הוא בודאי תורה, (וכמו שמספרין כל זה בשם הבעל-שם-טוב ז"ל).

 

ועל כן כשעושין משא ומתן, צריך שיקשר מחשבתו רק בהתורה והדינים המלובשין שם, ומי שעוקר המשא ומתן מן התורה, ונופל אל המשא ומתן בעצמו, ואינו מקשר מחשבתו אל התורה המלובש שם, אזי עונשו – שאח"כ הוא צריך לדון בדין תורה, ואזי צריך לחזור ולהביא כל הדברים וכל המחשבות וכל העסקים שהיה לו בשעת המשא ומתן מתחילתו ועד סופו, צריך להביא הכל אל התורה, דהיינו שצריך לחזור ולספר הכל לפני הדיינים, והם פוסקים על זה דין תורה.

 

נמצא, שחזר ונעשה מכל דברי המשא ומתן תורה, והוא לו נקמה, שהתורה נוקמת בו על אשר עקר הדינים המלובשים בהמשא ומתן מן התורה, ונפל אל המשא ומתן בעצמו, כאילו אין שום תורה בהמשא ומתן, על כן עונשו – שצריך לבוא לפני דין תורה, ואזי צריך להביא כל דברי המשא ומתן ולעשות מהם תורה, ואזי מראים לו שכל המשא ומתן הוא תורה, כי עכשיו נעשה מהכל דין תורה כנ"ל, כי בודאי הוא צריך להביא כל הדברים אפילו כל המחשבות, לפני הדיינים, כי אם חסר איזה דיבור או איזה מחשבה – יתקלקל הדין תורה, וצריך דווקא להביא הכל כל מה שעבר בשעת המשא ומתן לפני הדיינים, והם עושין מזה דין תורה.

 

נמצא שחזר ונעשה מהמשא ומתן תורה, ומראין לו שאין הדבר כמו שהוא סבר מתחילה שאין בהמשא ומתן תורה, כי הלוא ראה בעיניך, שכל דברי המשא ומתן כולם הם תורה, כי עכשיו נעשה מהכל דין תורה כנ"ל. והכל לפי הפגם, כי שי אחד שאין עונשו רק שצריך לדון, אבל זוכה בדין, רק שמראין לו שפגם כנ"ל, אבל יש אחד שעקר יותר המשא ומתן מן התורה, אזי עונשו יותר, שגם אינו זוכה בדין. כי באמת כשעושין משא ומתן, צריך שיהיה רק חיצוניות המחשבה בתוך המשא ומתן, אבל פנימיות מחשבתו צריך לקשר אל התורה כנ"ל: