חלק ב-תורה ד- המשך

 

והתגלות הרצון, הוא ע"י ימים טובים, כי כל אחד מהימים טובים מכריז וקורא ומגלה את הרצון, שהכל מתנהג רק עפ"י רצונו בלבד, בבחינת (ויקרא כג): מקרא קודש, שהיום טוב קודש קורא ומכריז את הרצון כנ"ל, כי בכל יום-טוב ויום-טוב, עשה השם יתברך עמנו אותות נוראות, שהם היפך הטבע, שעל ידי זה נתגלה הרצון, שהכל ברצונו, ואין שום חיוב הטבע כלל. בפסח – יציאת מצרים, שהוציאנו ממצרים באותות נוראות, בשבועות – מתן תורה, שנתן לנו התורה באותות נוראות, בסוכות – היקף ענני כבוד.

 

ועל כן כל יום-טוב יום-טוב מכריז וקורא את הרצון בבחינת "מקרא קודש" כנ"ל. ועל כן הימים טובים נקראים רגל, שהיא בחינת יראה כנ"ל. כי ע"י יום טוב, שהוא התגלות הרצון, על ידי זה נעשה יראה כנ"ל:

 

אך לא תמיד שומעין את קול הקריאה של יום טוב, שמגלה את הרצון כנ"ל, וזה ניכר בשמחת יום טוב, כי כל אחד לפי מה שמרגיש ושומע את קול הקריאה של יום טוב, שמכריז וקורא את הרצון, כמו כן יש לו שמחת יום טוב, כי כשנתגלה הרצון, שהכל ברצונו יתברך, אזי יודעים, שכל השיעבודים והגלות וכל ההכבדות של העכו"ם, שהם מכבידים עלינו – על כולם ינקום בהם הוא יתברך ויגאלנו מידם.

 

אבל כשסוברים ח"ו שהכל ע"פ חיוב הטבע, אין שייך נקמה בהם, מאחר שהכל מתנהג רק ע"פ סדר הטבע ח"ו. וזה בחינת (תהלים נח): ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע. פעמיו דייקא, היינו ע"י שלש פעמים בשנה (דברים טז), שהם הימים טובים, שעל ידם נתגלה הרצון, על ידי זה: ישמח צדיק כי חזה נקם וכו’, כנ"ל, וכמו שכתוב (שם בתהלים): ויאמר אדם אך פרי לצדיק, אך יש אלקים שופטים בארץ.

 

דהיינו, שנתגלה שיש אלקים שופט ברצונו, ויש פרי לצדיק, ובהם ינקום, ועל ידי זה: ישמח צדיק. וזה בחינת שמחת יום טוב, ע"י התגלות הרצון, שנתגלה ביום טוב ע"י קול הקריאה, שהיום טוב מכריז וקורא את הרצון כנ"ל, אך לא כל אחד ואחד שומע קול הקריאה הנ"ל של יום טוב, כי יש חיות רעות דורסים וטורפים, והם חכמי הטבע, שמראין בחכמתם המוטעית שהכל עפ"י הטבע, וכאילו אין שום רצון ח"ו, ואפילו האותות נוראות שעשה עמנו השם יתברך, משימים הכל בתוך דרך הטבע. והחכמים הללו הם בחינת חיות רעות, והם דורסים וטורפים רבים מבני עמנו, שטועים גם כן אחריהם, וסוברים כמותם, כאילו הכל עפ"י חיוב הטבע ח"ו. וכשהם מתגברים, אזי קול שאגתם עולה ומתגבר על קול הקריאה של יום טוב, שקורא את הרצון, ואזי נשבת שמחת יום טוב, חס ושלום, כי עיקר שמחת יום טוב – על ידי התגלות הרצון כנ"ל.

 

וזה בחינת (שם עד): שאגו צורריך בקרב מועדיך, שמו אותותם אותות – ששאגת הצוררים, דהיינו קול החיות רעות, שהם חכמי הטבע, נכנס בקרב המועדים ממש, היינו בתוך קול הקריאה של יום טוב, שמכריז וקורא את הרצון כנ"ל, ושאגת הצוררים נכנס בתוכם ממש, ושואגים בקולם שהכל רק על פי חיוב הטבע, חס ושלום, כפי סדר אותות השמים. וזה: שמו אותותם אותות – שמשימים אותות השמים לאותות, שאומרים שהכל רק על פי אותות השמים, כפי חיוב הטבע, חס ושלום: