תורה רס המשך-רסא-רסב-רסג-רסד-רסה

 

 

וכן ע"י אבידת השם, היינו המפורסם, דהיינו שיש אחד שהוא מפורסם ואינו מפורסם, דהיינו שהוא מפורסם בפי כל והכל מדברים ממנו, ואעפ"כ אינו מפורסם, כי אינו חשוב כלל. ויש אחד שאינו חפץ בזה, רק שאיבד את המפורסם, דהיינו אבידת השם, שהיא הנפש, דהיינו אע"פ שאין רצונו שלא יהיה מפורסם, אעפ"כ איבד אותו, כמו שאדם אובד דבר שלא ברצונו, דהיינו שאיבד את השם, שהוא בחינת מפורסם שיש לו שם בעולם.

 

אבל יש אחד שעושה זאת ברצונו ובדעתו, שמוסר את נפשו על קידוש השם, דהיינו המפורסם שלו, שהוא בחינת שם כנ"ל, שהוא בחינת נפש כנ"ל, ומחמת זה אע"פ שהוא מפורסם, אעפ"כ אינו מפורסם כלל, כי אדרבא, הוא להיפך, כי הכל דוברים עליו ובודים עליו כזבים שלא עלה על דעתו, ויש לו שפיכות דמים ממש מזה, ועושה זה בכוונה, כי הוא בחינת מסירת נפש ממש, כי השם הוא הנפש כנ"ל, וגם יש לו שפיכות דמים מזה כנ"ל, והוא מציל את ישראל בזה ממה שהיה ראוי לבוא עליהם ח"ו, בשביל היחוד כנ"ל, וע"י מסירת שמו, שהוא נפשו כנ"ל, הוא מציל אותם כנ"ל:

 

 

תורה רסא

 

כשנופל אדם ממדרגתו, ידע שמן השמים הוא, כי התרחקות – תחילת התקרבות, על כן נפל, שיתעורר יותר להתקרב להשם יתברך. ועצתו – שיתחיל מחדש ליכנס בעבודת ה’, כאלו לא התחיל עדיין כלל מעולם. וזה כלל גדול בעבודת ה’, שצריכין ממש בכל יום להתחיל מחדש:

 

(ועיין ענין זה עוד בכמה מקומות בספרי רבינו ז"ל, כמה צריך האדם להתחזק בעבודת ה’ ולבלי ליפול משום דבר שבעולם, רק להתחיל בכל פעם מחדש, עיין היטב בענין זה, ויערב לך לעד).

 

 

תורה רסב

 

דע, שע"י התחדשות התורה נעשה נהרות, כי כשמתחיל לחדש בתורה, אזי מתחיל לנבוע מעיין בבחינת (יואל ד): ומעין מבית ה’ יצא, שהוא השכל, כמו שכתוב (משלי כד): בחכמה יבנה בית. וזה המעין בתחילה הוא צר וקטן, ואח"כ מתרחב ומתפשט יותר ויותר, עד שנעשה ממנו נהרות, והכל באים לשתות מאלו הנהרות.

 

על כן מי שרוצה לחדש חידושין דאורייתא שיש בהן ממש, הוא צריך לבכות מקודם, כי כשנעשין נהרות הנ"ל והכל באים לשתות מהם, אזי יבואו גם כן קליפות וסיטרא-אחרא ח"ו, לשתות גם כן משם, על כן צריך לבכות מקודם, ואזי עושה ע"י הבכי נהרות, בבחינת (איוב כח, עיין רש"י שם): מבכי נהרות חיבש, שע"י הבכי מתקן נהרות, ומשם שותין די סיפוקם כל הקליפות וסיטרא-אחרא.

 

ואחר כך, כשעושה נהרות מחידושין דאורייתא שמחדש אח"כ, אזי יכול להמשיכם רק למקומות שצריך, שלא ישתו ממנו זרים. ועל כן חיבור ההלכות והחידושין נקרא מסכת, זה בחינת (תהלים קב): ושיקויי בבכי מסכתי, שצריך למסוך המשקה בבכי, כי צריך לבכות מקודם כנ"ל. וזה בחינת (תהלים קלז): על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו – זה בחינת תלמוד בבלי, שנעשה אצל הישיבות, שמהם נעשין נהרות כנ"ל. וזהו: גם בכינו – כי צריך לבכות מקודם, בבחינת: ושיקויי בבכי מסכתי, כנ"ל:

 

תורה רסג

 

דע, שחולי הקדחת ר"ל, בא ע"י מה שאדם אוכל אכילה יתירה, כי כשאוכל יותר ממה שצריך, הוא בחינת מאכל בהמה, כי גדר האדם לאכול רק כפי מה שצריך, וכשאוכל יותר הוא מעשה בהמה, שאוכלת ולועסת כל היום, ועל ידי זה בא קדחת ר"ל.

 

וכן כשנזדמן להאדם בתוך מאכלו ניצוצות, שלא נתבררו עדיין ממאכל בהמה למאכל אדם, על ידי זה בא גם כן חולי הנ"ל, (אם לא מי שהוא אדם גדול מאד, שיכול לדלג מדרגה שלימה ולהעלות המאכל למעלת מדבר), כי כשאוכל מאכל בהמה כנ"ל, נמצא שיוצא מגדר אדם לגדר בהמה. וזה בחינת (תהלים סו): הרכבת אנוש לראשינו, היינו שגדר אנושי למעלה ממנו, כי הוא למטה מגדר אדם, כי ירד לגדר בהמה כנ"ל, אזי: באנו באש ובמים – זה בחינת חולי הקדחת, רחמנא ליצלן, שהוא אש ומים, חמימות וקרירות.

 

וזה שאמרו רז"ל (באבות דר’ נתן פ"א ובתנא דבי אליהו רבא פל"א שם איתא לשון זה): פשעה שאמר הקב"ה לאדם הראשון: ואכלת את עשב השדה, נזדעזעו אבריו. אמר: אני וחמור נאכל באבוס אחד. נזדעזעו איבריו זה בחינת חולי הקדחת, שבא ע"י אכילת עשב השדה, ע"י מאכל בהמה כנ"ל. וזה שאמרו: כיון ששמע בזעת אפך תאכל לחם נתיישבה דעתו, כי חולי הקדחת זה בחינת פגם הדעת, כי עיקר הדעת הוא על ידי חיבור אש ומים. וזה: כיון ששמע בזעת אפך וכו’, כי רפואת החולי הנ"ל הוא ע"י זיעה, ועל ידי זה נתיישבה דעתו – הוא בחינת מה שנתרפא מחולי הנ"ל, שהוא שלימות הדעת כנ"ל:

 

 

 

צדקה היא תיקון הברית, כי פגם הברית הוא, כי הוא היה צריך להשפיע בקדושה למקום שצריך להשפיע, והוא סילק ההשפעה משם והמשיכה ח"ו, למקום אחר, ועל כן התיקון ע"י הצדקה, שעל ידי זה חוזר ומשפיע לשם, אל הקדושה, ועל ידי זה נתתקן.

 

וזה בחינת: ויבואו האנשים על הנשים, הנאמר בנדבת המשכן (שמות לה). היינו בחינת זיווג שנעשה ע"י הצדקה של נדבת המשכן כנ"ל, ועל כן כשנותן לעני שאינו הגון, אזי אדרבא, הוא נפגם יותר, כי חוזר ומשפיע למקום שאינו צריך. ועיין במקום אחר (לעיל בסימן לא, ובסימן נד), שמבואר גם כן שצדקה הוא תיקון הברית:

 

 

 

טעם על שבירת כלי חרס בשעת התקשרות השידוך, כי (כל) אלו נשמות של הזיווג הם למעלה אחד, אך למטה ההתקשרות וההתאחדות שלהם הוא בהעלם, כי אין יודעין מהתאחדות שלהם עד השידוך, ואזי נתגלה ההתקשרות שלהם, שהיה עד עתה בהעלם. אך זה ההתגלות של ההתקשרות, שנתגלה בעת התנאים, הוא בבחינת: והחיות רצוא ושוב (יחזקאל א), כי בשעת השידוך נתגלה ההתקשרות, ותיכף ומיד נתעלם, כי אחר כך נתפרדין ונתרחקין, כי עדיין היא אסורה עליו עד החופה.

 

נמצא, שבשעת השידוך נתגלה אור האחדות שלהם, שהיה עד עתה בהעלם, ותיכף ומיד נתעלם כנ"ל, בבחינת: והחיות רצוא ושוב כנ"ל. ובשביל זה שוברין כלי חרס בשעת התקשרות השידוך, כי כתיב (שם): והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק, פירוש: כאור היוצא מן החרסין, דהיינו הניצוץ שיוצא בשעה ששוברין כלי חרס, שהוא רק לפי שעה. ועל כן בשעת התקשרות השידוך, שאז אור האחדות שלהם נתגלה בבחינת רצוא ושוב כנ"ל, על כן שוברין כלי חרס, זה מרמז על סוד: והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק כנ"ל. (ועיין עוד טעם על זה בסימן ס, ובליקוטי תנינא בסופו סימן צ):