חלק שני פרק א – ה סיון

וסיים הכתוב: (במשלי כד, לא): וגדר אבניו נהרסה, וביאורו שבהמשך הזמן אף הגדר של אבנים החזק נהרס, ונעשה הכרם למדרס רגליים לכל עובר ושב, ואין שוה מאומה. וכן הוא האדם, אשר לא יביט למוצא שפתיו, והם כהפקר אצלו כל הגדרים החזקים שהיה לו מתחילה על הנהגתו כולם יהיו נהרסים. ועל כן צריך האיש הנלבב, כשרוצה לתקן מעשיו, תחילת הכל לעשות גדר לכרמו, דהיינו לשמור פיו ולשונו בשמירה יתירה, שלא יוסיף לדאבה עוד.

 

ומה שהמשיל בשם כרם, לבד שכל בית ישראל חשובין ככרם, כמו שכתוב בישעיה (ה, ז): כי כרם ה’ צבאות בית ישראל, וכל איש ישראל יש לו חלק בכרם הזה. לבד זה כל אחד ואחד יש לו כרם מיוחד בגן עדן, כמו שכתוב (קהלת יב, ה): כי הולך האדם אל בית עולמו, וצריך לשמרו שמירה יתירה, לנטוע בו נטעי נאמנים ולשמרו שלא יתקלקל.

 

***

 

 

ודע עוד, שאפילו אם האדם חוטא חס וחלילה, לא במהרה יגמר עליו דינו לחיוב, אם לא כשיתגבר עליו עוון לשון הרע. (כבוד שמים לח"ח זצ"ל פ"א). 

 

 

הוא בטוח על ידי זה (דהיינו על ידי שמירת הלשון) במה שישתכר מהתכלית הנרצה שלא יאבדנו מעתה, דאי לאו הכי עלול שלא ישאר בידו כלום, חס ושלום, כמו שכבר כתבנו בשם המדרש. (שמירת הלשון שער הזכירה פי"א).