חלק שני פרק ג – טו סיון

 

והנה ידוע מה שכתב בספר חסידים, שמצוה שאין לה דורשים היא כמת מצוה, ואותה מצוה מקטרגת ואומרת: כמה גרועה אנכי, שנתעלמתי מכל וכל. והנה זו היא אפילו רק במצוה אחת, וכל שכן לפי מה שהערכנו לפני הקורא, שיש חלק גדול בתורה, המדבר מעניין זהירות כוח הדיבור, וממילא מובן שבעוונותינו הרבים, כאשר* אנשים אינם זהירים בזה ומשלחים לשונם כאשר יחפצו, חלק גדול בתורה מוטל בבזיון. וכמה גדול הנזהר בזה שלא לעבור עליהם, והוא נותן כבוד להמצוות האלו, ועליו אמר הכתוב (שמואל-א, ב, ל): כי מכבדי אכבד וכו’.

 

* וראה נא אחי, עוד לפי כלל חז"ל (ב"ב קסה, ע"א): שכולם בלשון הרע, אם כן אין לך שום איסור בעולם, שיהיה הפקר כלשון הרע, שבגזל לא נכשלו רק רובן, ובלשון הרע כולם, ואף כי אמרו, כי כולם הוא רק באבק לשון הרע, ולא בלשון הרע עצמה, כבר כתב הרמב"ם ז"ל (פירוש המשניות א, יז): כי הלוואי נשמר מעצם האיסור. ואם כן אין לך מצוה, שתעשה הפקר כמותה, והמתחזק בזה, אמנם נותן כבוד להמצוה, ותלמד עליו זכות למעלה, שהוא חש לכבודה.

 

 

[וכתיב במצורע אשר חטא בלשון הרע] "ועל שפם יעטה" (ויקרא יג, מ"ה). [ו]הוא תחת אשר בודאי אמר מתחילה, ללשוננו נגביר שפתינו איתנו, מי אדון לנו (תהלים יב, ה), ציוונו ה’ שכעת יהיה מעוטף על שפתו. (שמירת הלשון ח"ב, פ"ז).

 

 

מצינו כי חלק בעל המידה הזו של לשון הרע נתנו דוד ע"ה עם חלק הגנבים והמנאפים, ואמר כי לא יאות לבעל לשון הרע שיעסוק בתורה והוא שאמר (תהלים נ): "ולרשע אמר אלקים, מה לך לספר חוקי ותישא בריתי עלי פיך. אם ראית גנב ותרץ עמו ועם מנאפים חלקך" וכתיב (שם): "פיך שלחת ברעה ולשונך תצמיד מרמה". קראו רשע והשווה אותו לגנבים ומנאפים. (כד הקמח לרבינו בחיי).