חלק שני חתימת הספר – ו אלול

בעוונותינו הרבים, יש אנשים שזהירים בכל ענייני דת התורה כדין ואיסור גזל קל בעיניהם, להונות לבני אדם בכל אופני תחבולות וכהאי גוונא, ומורגלים בזה מאוד, ולא ידעו כי בנפשם הוא. ויוצא על ידי זה מכלל רעך ועמיתך, מלבד מה שהוא פסול לעדות על ידי זה. וראיה ממה שאמרו חז"ל (עבודה זרה כו, ע"א): רועי בהמה דקה [שמורגלים לרעות בשדות אחרים] לא מעלים ולא מורידים, והיינו שאם נפלו בתוך הבור אין להעלותם, אף שבשאר איש ישראל יש על זה לאו מיוחד (ויקרא יט, ט"ז): "לא תעמוד על דם רעך", שמחוייב להעלותו וגם לשכור אנשים להעלותו (ככתוב בסנהדרין עג, ע"א), אבל בזה, מפני רשעו אין להעלותו.

 

 

 

 

ואם מנקודת ההשקפה האנושית בכלל, חמור מאוד עוון לשון הרע, כי על ידי זה תתנבל המתנה היותר יקרה והיותר חשובה אשר חונן בה האדם מאת יוצרו ובוראו, הנה ביותר חמור עוד העוון הזה של לשון הרע מנקודת ההשקפה הישראלית בפרט, בהשקיף על מצב עמנו, עם ישראל, ועל תנאי החיים, אשר הוא חי בהם זה שנות אלפים.

 

הן פרי לשון הרע הוא השנאה, ותוצאותיה האיבה והפירוד בין האנשים, ובזה עצמו נתמוטטו יסודי הקיום של אומתנו והעמוד התיכון, אשר עליו תשען, כי השלום הוא תנאי הכרחי לקיום עם ישראל, ובלעדיו לא יוכל לעמוד, אחרי אשר אין דבר רע ומזיק כל כך לקיום עמנו ועמידתו בתבל, כפירוד הלבבות ושנאת אחים.

 

 

ולפי זה מי שמדבר לשון הרע ומכריע השלום, הוא חוטא לא לבד נגד הפרט, רק נגד הכלל כולו, ועל כן גדול עוונו מאוד, ומה לנו להרבות דברים בזה? הלא פירוד הלבבות ושנאת אחים היה בעוכרינו, שגלינו מארצו ונתרחקנו מעל אדמתנו, להיות נעים ונדים בירכתי ארץ, וכמאמר חז"ל (יומא ט, ע"ב): "מקדש שני מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם".

 

וגם אחר כך בכל העיתים ובכל התקופות, תכפו עלינו צרות רבות ותלאות גדולות ועצומות, אשר מצצו את דמינו ואכלו את מיטב כוחותינו, וזה מפאת פירוד הלבבות ושנאת האחים שהיה בינינו, (וכמו שכתבנו בזה דברים נמרצים בפרשת כי תישא מאמר ר"נ), ועדיין השטן מרקד בינינו, ואין ספורות לתוצאות הנוראות אשר יגרום ויסבב לנו.

 

 

ומובן איפוא כי החוב על כל איש יהודי האוהב את עמו ובצרתו גם לו צר, לרדוף אחרי השלום, לקרב את הלבבות ולאגדם במיתרי אהבה, אשר על ידי זה יתחזק כוח האומה וישגה חילה, ולא לזרוע זרע השנאה והפירוד על ידי לשון הרע, אשר ירעיל את הלבבות וירגיז את הרוחות, ובזה עצמו תינתן גם חרב ביד שונאינו, להכותנו ולמרר את חיינו, ולכן גדול עוון לשון הרע וחטאתו כבדה מאוד וכאמור. (הדרש והעיון לג"ר אהרן לוין זצ"ל מריישא, פרשת מצורע מאמר קכ"ד).