חלק שני חתימת הספר -י אלול

 

ועל הטענה השניה של יושבי בטל, מפני שאין צורך לו לעמול כל היום במלאכתו, שדי לו פרנסת ביתו רק מעט הזמן שעוסק במלאכתו, על זה אמר התנא, שבעבודת צרכי נשמתו לא כן הוא, כי הזמן קצר והמלאכה מרובה, שאף אם היו מסור כל עבודתו ועמלו כל ימי חייו רק לקניין נפשו להשיג תורת ה’ ולקיים מצוותיו, גם כן מה נחשב הוא עמלו בימיו הקצובים לצורך חיי נשמתו הניצחי חיי עד. וזהו שאמר: "וכשאני לעצמי", שאהיה מסור בכל עמלי רק לעצמי, היינו לנשמתי, שהוא עצם האדם. מה אני, מה חשובה עבודתי בימים הקצובים לדרך הרחוקה? והוא כמאמר מר עוקבא (כתובות סז, ע"ב), כשראה חשבון צדקותיו שעלה למעלה, אמר: אורחא רחיקתא וזוידאי קלילא", שלאורך הדרך לא נחשב הצידה כלל, ובזבז עוד חצי ממונו.

 

וכל שכן שכאשר יבוא האדם לחשבון מימי חייו יראה, שרק מעט מזער עושה לעצמו, ורוב עמלו להבל הוא. ואם כן איך יפעל בנפשו שלא לפקח על כל פנים על שעות הפנויות לו מעבודה, להשיג בהם תורה ומצוות, שהם קנייני עצמו.

 

ועל זה בא התנא להזכיר לנו, שבמלאכת שמים, שהוא לחיי נפשו בעולם הנצח, אין כאן אף אחת מתשובות האלו למתרשל במלאכתו, מלאכת הקודש.

 

האדם העמל לפרנסת ביתו למזון אשתו ובניו הקטנים, וכל שכן לדמי מלמד שמלמדם תורה, איש כזה אין עמלו לריק, ולא לבד זמן קביעותו לתורה, ורק כל עמלו הוא לעשות רצון הקב"ה, וישא פרי בעמלו. אבל אם יעמול האדם כל היום לפרנסת ביתו בהרחבה, לשכור דירות רחבות, מלבושים יפים יותר מכפי הדרוש בהכרח לפי ערכו, בודאי עמלו לא לו הוא, כי מה ישא בעמלו? וכל שכן אם יפזר כסף עמלו לחינוך בניו בדרכים החדשות, להשכילם בהשכלות זרות, ומתורת ה’ יסירם, הלא עמלו לא לו הוא, ואדרבה, עוד עליו לתת דין וחשבון על מפעליו, שהסיר בניו מתורת ה’. וכן אם יעמול עד זקנה ושיבה למען להניח ברכה לבניו אחריו, גם כן לא לו הוא, וכמאמר ריש לקיש (גיטין מז, ע"א) שהניח לבניו קבא דמוריקא, קרא אנפשיה (תהלים מט, יא): "ועזבו לאחרים חילם".

 

ועל כל אלה בה הלל לזרז, שיוקיר האדם את עיתותיו, שלא ילכו לבטלה, ובל יטעה את עצמו כי די לי תורתי ועבודתי המועט לצרכי נשמתי, לא כן הוא, כי אף אם יהיה מסור כל עמלו רק לעצמו, מה נחשב הוא? ואף כי בזמן שרוב עמלו לא לו הוא, מה הוא?

 

 

 

 

 

"ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים" (ויקרא יד, לח).

 

"ויצא הכהן" וכו’. והוא מה שאמרו בתחילת פרשה זו בספר הזוהר הקדוש, כי השכינה ומלאכי השרת אשר באדם, בהחילו בלשון הרע מסתלקים ממנו. וזה יאמר "ויצא הכהן" – הוא יתברך. "מן הבית" – הוא האדם. ולא ירחק רק כמי שהוא עדיין קרוב אל פתח הבית ולשוב להכנס, וזהו "אל פתח הבית", והוא אולי יתקן. ופתח הבית הוא הפה, שממתין אם יתקן הפתח להכנס בו.

 

ומה תקנתו הלא הוא "והסגיר את הבית"? (אלא) שיסגיר פיו, הוא הפה, מלדבר דבר עם אדם זולת התורה וההכרחי. וזה יעשה שבעת ימים כנגד בריאת עולם שזה מחריבו שנברא בשבעה ימים. (אלשיך, ויקרא יד, לח).