שער הזכירה פרק טו – א כסלו

 

והנה מכל מה שהארכנו עד כה בגודל העונש של לשון הרע בעולם הזה ובעולם הבא, נוכל להבין כמה יש להתרחק מעוון המחלוקת. כי מלבד העוון העצמי שהוא עוון פלילי כאשר נבאר, עוד הוא סיבה עצומה לבוא על ידי זה, לכמה עוונות חמורים, דהיינו, לשנאת חינם, ולשון הרע, ורכילות, וכעס, ואונאת דברים, והלבנת פנים, ונקימה ונטירה, וקללות של חינם, ולקפח פרנסת חברו, ופעמים גם לחילול השם, חס ושלום, שעוונו גדול עד מאוד, וגם מצוי לבוא על ידי זה לאיסור חנופה, שבזה ממשיך אליו אנשים במחלוקתו, כעניין שמצאנו בקרח כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין נב, ע"א) על הפסוק (תהלים לה, טז): "בחפני לעגי מעוג חרוק עלי שינמו", במה שהחניפו לקרח שנתן להם עוגות, חרק עליהם שר של גיהינום שיניו, וגם בא על ידי מחלוקת לידי ליצנות, להתלוצץ על הצד שכנגדו, ולמשוך בזה אנשים לעצתו.

 

וכל זה היה הנהגתו של בעל מחלוקת הראשון, והוא קרח, ככתוב במדרש רבה פרשת קרח, וידוע עונש ליצנות שתחילתו יסורים וסופו כליה כמו שאמרו חז"ל (עבודה זרה יח, ע"ב). [ויותר מזה מצוי, כשהיצר מפתהו לחזק את המחלוקת ולהמשיך אליו אנשים לעצתו, והוא ירא פן יחזרו אחר כך וישאר אך הוא לבדו, יסית היצר עוד שיעשו על זה קשר חזק ואמיץ בשבועה על זה, וכל זה מצאנו במדרש ובגמרא (בחלק סנהדרין קט, ע"ב)] אצל קרח, דתן ואבירם.

 

וראה אחי, כמה מהעיורון יש בזה, שקרוב הדבר שהוא בכלל שבועת שוא, שהרי נשבע לעבור על המצוה וככתוב ביורה דעה בסימן רל"ו סעיף ב’ ובש"ך שם סק"ד, ואפילו אם יקיים את שבועתו, גם כן לא יצא הדבר מכלל שבועת שוא וככתוב בסימן רל"ח ס"ה^*). וידוע גודל עונשה של שבועת שוא שהקב"ה אין מנקה עבור זה ככתוב "לא ינקה" וגו’ (שמות כ, ז) וככתוב בשבועות (דף לט ע"א, עיין שם בגודל עוון הזה, ולא כתבתי כל זה רק להראות לפני הכל את גודל סמיות עיניים שיש בזה) ואפילו אם מתחילה לא נתכוון כל כך לרעה, אף על פי כן לבסוף לא ינקה מהעוונות הנ"ל כאשר בדוק ומנוסה לכל היודע בטיב העולם.

 

ותחבולה אחת יש בזה ליצר הרע אשר בזה ינצח אף את האדם השלם, כי יכניסו רק למידת הכעס והנצחון, ואז כל המעקשים יהיו לפניו למישור, כי היצר הרע יראה לו אחר כך היתרים רבים, ומלבד שירשהו לדבר לשון הרע ורכילות, וגם אונאת דברים, והלבנת פנים, וכדומה, עוד יזרזהו היצר, שעל אנשים כאלו אסור לרחם עליהם, ומצוה לרדפם בכל מיני רדיפות.

 

^*) שלא מבעי לדעת רבינו יונה בשערי תשובה (אות נז) ובסמ"ג (ל"ת ק"ז בפתיחתו), שיש לאו גמור על המחזיק במחלוקת, בודאי הוא בכלל שבועת שוא שהוא לעבור על המצוה, אלא אפילו לשאר מוני המצוות שלא חשבו למחזיק במחלוקת במניין הלאוין, אף על פי כן קרוב הדבר שהוא בכלל לעבור על המצוה, כיון שיש על זה כמה פסוקים בתורה שמרמזים על עוון המחלוקת, וחמור מאיסור חצי שיעור, דאיתרבי רק מכל, ועיין בסימן רל"ט ס"ו ובש"ך שם, על כן נראה שישאל על שבועתו. ואין להקשות, לפי מה שצידדנו שמעיקר הדין מקרי דבר זה נשבע לבטל את המצוה, ממה שכתוב בסנהדרין (קט, ע"ב) ואישתבעי לי בהדינו וכו’, עיין שם, ומה היה צריך עצות לזה, שהרי נשבע לבטל את המצוה, וכמו שאמר להם משה רבינו ע"ה (במדבר טז, יא): "אתה וכל עדתך הנועדים על ה’", שאפשר שעדיין לא עשה תשובה על זה וחשב שהדין עמו, רק ששמע לדברי אשתו שאמרה לו, מאי נפקא לך מיניה? אי מר רב, אנת תלמידא, ככתוב שם, ורק לבסוף שראו הכל את הנס שנבלעו בארץ, עשה תשובה הגונה על זה וישב על זה באנינות כל ימיו, ככתוב שם, אי נמי שהיה ירא לעבור על השבועה בפרהסיא, שלא יהרגוהו קרח ועדתו לכך נתנה לו אשתו עצה על זה שלא יקראוהו כלל.

 

 

 

 

ולכן כמה צריך להיזהר מהעוון הגדול הזה, שכדאי הוא שיחתם גזר דינו של אדם אף בשביל עוון זה לבד. ואם לא יעמוד על משמרתו תמיד, קרוב יותר לעבור משאר עבירות, כמו שנאמר בשם החסיד בעל ה"חובות הלבבות": כי מעשהו נקלה מאוד ונגמר בקל. וכיון שעבר ושנה ונעשה לו כהיתר שוב מצטרף אפילו מחשבתו רעה למעשה. (מרפא לשון לג"ר רפאל הכהן מהמבורג זצ"ל).