שער התבונה פרק א – טו כסלו

 

הג"ה. ואגב נבאר את סוף המאמר, שזה לשון הגמרא: יכול אף לדברי תורה תלמוד לומר צדק תדברון, יכול יגיס דעתו תלמוד לומר מישרים תשפטו בני אדם, ולכאורה תמוה, דמהיכי תיתי נאמר שיהיה אילם לדברי תורה, אם כן למה נברא הדיבור באדם אם לא לדבר בתורת ה’ וברוממותו יתברך? וגם סוף המאמר: יכול יגיס דעתו, הוא תמוה, שמה עניין זה למידת האילמות דווקא? ונראה, שהנה ידוע שלימוד התורה יש בשני גווני (אופנים): א. ללמוד בעצמו. ב. ללמוד בחבורה עם אחרים. ובכל אחד יש מעלה וחסרון: אם לומד בעצמו, יש מעלה, שלא יכול לבוא לשום דיבור האסור, כי אין איש איתו שידבר עמו, אבל יש חסרון, שהלימוד לא נתברר יפה על ידי זה. ואם לומד עם אחרים יש חסרון, שעל ידי התחברות, בא לפעמים לדברים בטלים ולשון הרע וליצנות, אבל כנגדו יש מעלה גדולה, שעל ידי זה נתברר הלימוד יפה.

 

וזה כוונת הגמרא: יכול אף לדברי תורה? פירוש, לא שלא ידבר כלל בתורה, רק ישתמש במידת האילמות שהיא השמירה היתירה, אף לדברי תורה, כגון שלא ידבר עם אנשים כלל אף לדברי תורה, מיראה פן ימשך על ידי זה לבסוף לדיבורים אסורים, ורק ילמד לעצמו, וכהאי גוונא בשאר ענייני מצוות שבא על ידי דיבור כגון תפילה וכדומה, לא יצטרף לעולם עם שום אדם כדי שלא יבוא לדיבורים אסורים. על זה השיבו: תלמוד לומר צדק תדברון, ולא כתוב צדק ידבר – בלשון יחיד, כמו שפתח תחילה בלשון אלם, להורות לנו שידבר צדק בחבורה כמו שאמרו חז"ל (ברכות סג, ע"ב): "חרב אל הבדים" (ירמיה נ, לו) חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שעוסקים בתורה בד בבד, ולא עוד אלא שמטפשין וכו’. וכן כהאי גוונא בתפילה, מצוה בציבור וברוב עם הדרך מלך.

 

ואם כן לפי זה, האדם השלם הוא במעלה הגדולה שצריך להתנהג בשני הפכים, דהיינו בענייני העולם יהיה כאילם ולא ידבר אפילו במותר, כי אם במה שהוא הכרח, ובענייני התורה והמצוות ירחיב הדיבור בכל היכולת, ללמוד עם רבים ולדבר עמם בדבר שבקדושה, ומכל מקום יעמוד על המשמרת לבלי לדבר עמם בשום דיבור האסור. ולזה סיים הגמרא יכול יגיס דעתו, כשהוא רואה שארי אנשים שמפקירים לגמרי את דיבורם ומטנפים את פיהם בלשון הרע וליצנות ושארי דיבורים אסורים, יחזיק אותם לרשעים גמורים, ואת עצמו יחזיק לצדיק גמור, תלמוד לומר: מישרים תשפטו בני אדם, שצריך לשפוט אותם למישור ולזכות, שאינם יודעים מה הוא לשון הרע, וכיוצא בזה בשארי דיבורים אסורים, וגם אינם יודעים את חומר העוון שיש בדיבורים אסורים.

 

 

 

"והבור ריק אין בו מים" (בראשית לז, כ"ד).

 

אבל נחשים ועקרבים יש בו. ימצאו להם היתר בזה כי חשבו אותו מביא דיבתם לבעל לשון הרע, ומצאנו שבעלי הלשון נידונים בנחשים, כמו שנאמר (במדבר כא, ה): "וידבר העם באלוקים ובמשה", וכתוב (שם, שם ו): "וישלח ה’ בעם את הנחשים", יבוא הנחש שחטא בלשונו וסיפר לשון הרע על בוראו (שמות רבה נ, י"ב), ויפרע מבעלי הלשון כפירוש רש"י שם, שהלשון נופל על הלשון, וכתוב (קהלת י, יא): "אם ישוך הנחש בלוא לחש ואין יתרון לבעל הלשון", וכתוב (שם, שם ח): "ופורץ גדר ישכנו נחש", זה הלשון הפורץ שני גדרים, אחת של בשר ואחת של עצם ויצא לחוץ ידבר.

 

 

על כן הגיד לנו הכתוב שהיו בבור נחשים, לומר יבוא הנחש שחטא בלשונו על עסקי עריות, כי בעבור שראה את אדם וחוה עסוקים בתשמיש על כן נתאווה לה, ויפרע מיוסף שסיפר על אחיו איך שהם חשודים על עריות. (כלי יקר שם).