לא לסמוך על תחבולות

 

 

ימי אלול הם ימי רחמים וסליחה, והמלך נמצא קרוב לכל קוראיו באמת.

 

נהגו בכל תפוצות ישראל להרבות ב"אמירות" בחודש הזה. כלומר, לומר בפשיטות הרבה תחינות ובקשות, תהילים וליקוטי תפילות, וכן "לגרוס" (לקרוא במהירות בלי להתאמץ להבין) תיקוני זוהר, ספר התנ"ך ועוד. עניין זה של אמירות, דהיינו לומר הרבה בפה בלא הרבה מחשבה ועיון, הוא שייך לבחינה של החודש הזה שהוא ענין "סילוק המוחין".

 

למושג "סילוק מוחין" יש פירוש והסבר על פי הקבלה, אבל לעניינינו – העיקר הוא שהאדם לא סומך על שכלו והבנתו, ולא על זכויותיו ומעשיו הטובים, אלא סומך על רחמיו הרבים של הבורא יתברך בלבד. וההסבר לזה הוא, שבכל השנה האדם חי את חייו כסדר, ומן הסתם חושב הרבה מחשבות ותחבולות איך להצליח בחיים, כל אחד כפי מה שמעניין אותו: יש אדם שרוצה להצליח בגשמיות שיהיה לו הרבה ממון, בריאות ונחת. ויש אחד שרוצה להצליח בלימוד התורה וכו’. כל אחד סומך במידה רבה על חוכמתו ותחבולותיו בכדי להגיע למה שהוא רוצה.

 

בחודש אלול, מאחר ואנו עומדים לפני יום הדין שהוא ראש השנה שבו הקב"ה שופט את כל הברואים, אין זה נכון שנתעסק ב"קריירה" שלנו, אלא מן הראוי שנחשב את דרכינו האם אנו משרתים את מלכינו באמת ובתמים.

 

מכיון שכל אחד שמסתכל על עצמו בעין האמת, ורואה שהוא רחוק מאוד מלשרת את המלך כראוי, וספק גדול אם אפילו רק יוצא ידי חובתו בעבודת הבורא, לכן אין אנו סומכים כבר על חוכמתינו ותחבולותינו, אלא אך ורק על הרחמים של הקב"ה עלינו, שידין אותנו ברחמים ובזכות, ויאריך אפו איתנו עד שנשוב אליו באמת. וזו הסיבה שאנו רק מרבים באמירות ובקשות ואין אנו מעמיקים בשכלינו כלל.

 

יש בדבר הזה סוד, מאחר וכידוע שכל אחיזת הדינים ושורשם הם בשכל, כמו שכתוב בזוהר הקדוש: "כולם במחשבה איתברירו", משום שהכל הולך אחר המחשבה של האדם. מאחר ואנו עומדים בפני מידת הדין והמשפט ואנו יודעים שאין שכלינו מתוקן באמת בשלימות, כלומר, שלא כל מחשבותינו דבוקות כראוי בעבודת הבורא אלא מעורבבות בפניות ורצונות זרים, לכן אנו מסלקים את שכלינו וסומכים על אמונה בלבד, ומאמינים ברחמיו וחסדיו הגדולים שישמע תפילותינו וידון אותנו לחיים ולשלום. הדבר דומה לאדם שעומד למשפט של בשר ודם, ויודע שאין הוא זכאי באמת, ולכן אינו מנסה לטעון עם השופט שהוא חף מפשע, אלא מודה על פשעיו ומבקש חנינה.

 

עוד אחד מהתיקונים הגדולים של החודש הזה הוא נושא – "ישמע בזיונו ידום וישתוק" (עיין תורה ו’ בליקוטי מוהר"ן), ויש בעניין זה הרבה בחינות וחילוקים, והוא עניין עמוק עד אין חקר.

 

ביאור הדבר הוא כך, ידוע שסיבת בריאת האדם וקיומו בעולם הזה הוא בכדי להמליך את הקב"ה, דהיינו לגלות מלכותו בעולם בכל האופנים האפשריים, כלומר לדעת ולהודיע שהשם- יתברך הוא המנהיג והכח בכל תנועה ותנועה, ובכל מחשבה דיבור ומעשה .

 

האופן הראשון והגלוי ביותר של המלכת הבורא הוא עשיית רצונו וקיום מצוותיו, שבזה אנו מראים ומגלים שהוא המולך עלינו והוא הקובע את אורחות חיינו, וזוהי עיקר עבודתנו בנגלה. אמנם ישנו אופן יותר עמוק של גילוי מלכותו, והוא מה שאנו מבינים ומראים שגם קיום מצוותיו או אי קיום מצוותיו על ידינו הוא בידיו של הבורא ובשליטתו,

 

את הענין הזה מגלים על ידי שמיעת הביזיון בדמימה ובשתיקה. כאשר אנו רואים שלא עולה בידינו לעשות את רצון הבורא ולקיים מצוותיו כראוי, ולצערינו אנו גם חוטאים כלפיו כל הזמן, דבר זה מהווה לנו ביזיון וצער, מאחר ובאמת היינו רוצים להתגבר על היצר הרע והכסילות שלנו ולעשות רצונו יתברך, שעל ידי זה זוכים לחיים טובים ונפלאים, וצר לנו על ההפסד הגדול הנגרם לנו על ידי טיפשותינו. בשתיקתינו, ובקבלתנו את הריחוק מהבורא באהבה ובהכנעה, אנו מגלים שבאמת אין הדבר בידינו, אלא הוא בגזירת הבורא ישתבח שמו, ואנו מקבלים גזרותיו באהבה. דהיינו, הידיעה שאנו רחוקים ממנו יתברך זה גם ממנו, שהוא אינו מניח אותנו להתקרב אליו, כמו שאנו אומרים בתיקון חצות: "למה תקשיח ליבנו מיראתך", וזהו ביזיון וצער לאדם הרוצה להתקרב לעבודת הבורא.

 

הדמימה והשתיקה באהבה מראה על ביטול הישות, דהיינו שאנו מבטלים עצמינו מכל וכל ומודים שגם בעניין התקרבות לאבינו שבשמים אין לנו שום כח ויכולת, אלא רק הוא זה היכול לקרבנו אליו ולעבודתו, ואנו רק מבקשים ברחמים ותחנונים "אולי יחוס אולי ירחם" ויקרבנו אליו.

 

בדרך זו מתבטלים כל הדינים והמשפטים, מאחר וכל עיקר אחיזתם הוא בישות של האדם, דהיינו במה שהוא תופס את עצמו כבעל כוחות ויכולת לעבוד אותו יתברך, ואז מיד נשאלות הרבה שאלות על אותו אדם: מדוע הוא ממעט בעבודת הבורא ואף חוטא נגדו וכו’. אולם בביטול הישות והודאת אפסיותינו, אנו מסלקים כל הקיטרוגים האלה מכיון שאנו מודים באי יכולתנו לעבוד את הבורא מצד עצמינו וכוחנו.

 

למרות שבגלוי זהו ההסבר להמתקת הדינים וביטולם, בעומק הדבר מונח העניין שאנו מגלים את מלכותו של השם- יתברך גם על עצם המעשים שלנו, ובזה אנו מרחיבים ומעמיקים את גילוי מלכותו של הקב"ה עד שלא נשארת אפילו נקודה קטנה של ישות ופירוד מהבורא, וזה ממצא את תכלית בריאת האדם, שהיא המלכתו של הבורא בכל העולמות ובכל הרובדים והפרטים של הבריאה.

 

בעניין זה יש בחינות ודקויות רבות כאורך זמן קיום העולם הזה, דהיינו שכל זמן שהאדם חי וכל זמן שהעולם הזה קיים, סימן שעדיין ישנה עבודה של גילוי והמלכת הבורא בעוד בחינות ואופנים, וכך למעשה מביאים את העולם לתיקונו בשלימות. ואף על פי שבעבודות האלה אנו עוסקים בעיקר בחודש אלול, משום שבחודש זה מאירות הבחינות האלה של הביטול והרחמים, אבל באמת כל השנה אנו צריכים לעסוק גם בהם, וככל שהאדם עוסק בזה יותר, דהיינו לקבל גזרותיו של הבורא באהבה בין בדברים הגלויים כגון בעיות שיש לאדם בתחומים הגשמיים, והן בדברים הנסתרים כגון, בבעיות שיש לאדם בקיום המצוות והתקרבותו לבורא, כך הוא מחיש ומקרב את הגאולה לכל העולם כולו וכל שכן לו לעצמו.

 

כלל הדברים היוצאים למעשה מהמאמר הזה הוא, שצריך כל אחד לקבל באהבה אף את העובדה שהוא רחוק מהקב"ה ומעבודתו. וזה רמוז בגימטריה של"אחד" שהיא שווה למילה "אהבה", היינו שכאשר מקבלים באהבה את כל מה הבורא עושה עימנו, כלומר את הדמימה והשתיקה לביזיון של הריחוק מהקב"ה, אזי אנו מגלים שהבורא אחד הוא. וכן ההיפך, כאשר הכל אחד אצלנו בין כשהולך לנו ובין כשלא הולך לנו, אנו מגלים בכך את אהבתנו אליו יתברך, וכן אנו מגלים שאנו יודעים שכל מה שהבורא עושה עימנו הוא מאהבתו אלינו, היינו "אהבה" גימטריה "אחד".

 

בדרך זו ממתיקים את כל הדינים, כי "על כל פשעים תכסה האהבה", וזוכים להכתב ולהחתם בספר החיים עם שאר הצדיקים.

 

יבורכו כל עם ישראל לשנה טובה ומתוקה, ובביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.