הצלחה -היא קודם עזרה משמים

 

 

אמר רבי נחמן: שאינו נכון מה שאומרים העולם, שאין האדם צריך להכריח את עצמו להתפלל בכוונה, אלא ההיפך הוא הנכון, שצריך האדם כן להכריח עצמו מאוד להתפלל בכוונה.

 

בליקוטי מוהר"ן נאמר על הפסוק: "ויאמר ה’ אל משה: מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו" (שמות יד) כלומר, אחרי שהתפלל אדם על דבר מסויים הוא צריך לעשות מעשה. כגון אם התפלל ללמוד תורה, צריך עכשיו לעשות מעשה, דהיינו לפתוח את הספר וללמוד, כי בודאי אינו מן השכל הישר שהאדם יתפלל ויחכה לתוצאות שיבואו מאליהן מבלי שיעשה איזו השתדלות מצידו.

 

מצד שני, ידוע שצריך כל אדם לדעת אפסיותו – שאין עוד מלבדו יתברך, היינו שאין לו שום כוח בלעדי מה שיתן לו הבורא בחסדו. וצריך שלא יעשה מעשיו ב"כוחי ועוצם ידי" וכן שלא ידחוק את השעה בשום עניין, וכבר הגדיר את זה רבי נחמן בתורה קנ"ה באומרו: "שלא איכפת ליה כלל".

 

יכול להיות שהדבר,במידה מסויימת, יהיה קשה להבנה, מכיון שרבי נחמן לימד אותנו שאין מציאות של כוחי ועוצם ידי, ואדרבא "לא איכפת ליה כלל" – אם כן, איך מקיימים את דבריו הראשונים שהבאנו, היינו להכריח עצמו לתפילה או ללמוד תורה בכוח? הרי צריך האדם להכריח עצמו לשבת ולהתמיד בכוח גדול ולהתאמץ ולהתייגע בתורה, ואיך יעשה זאת בלי ליפול, חלילה, לכפירה של "כוחי ועוצם ידי"?

 

ואם אמנם שני הצדדים שהזכרנו שניהם אינם נתונים לויכוח כלל, וכל אחד יודע אמיתותם – בודאי שמצד אחד צריך להתאמץ בעבודתו יתברך, ומצד שני חייב גם לדעת שאינו עושה כלום, וכל עבודתו שזוכה לה, הכל בחסדו יתברך ובכח שה’ נותן לו, כמו שכתוב "מי הקדימני ואשלם" – מי עשה לי מזוזה ולא נתתי לו בית? או "הכל מידך ומידך נתנו לך", שכל מה שאנחנו נותנים לקב"ה, הכל מידיו…

 

וידוע גם, שבזמן הניסיון קשה מאוד ליישב את הדעת. אז איך בכל זאת אפשר להתאמץ ויחד עם זאת "שלא יהיה איכפת ליה כלל"?

 

בספר המידות מסביר לנו רבי נחמן את העניין, ובעזרת ה’ יובן הדבר היטב. ושם נאמר: שהאיסור לדחוק את השעה וכוחי בעוצם ידי ועוד כהנה כפירות ר"ל, הוא רק על ההצלחה שהאדם רוצה להשיג. כלומר, אסור לאדם לדחוק את השעה שיצליח דוקא במעשיו, כי הוא אינו יכול בשום אופן להכריח עצמו להצליח בדבר שעושה. מכיון שנאמר: "הצלחה סיעתא דשמיא היא" (ההצלחה – עזרה משמים היא). אולם ההתאמצות לעשות את המעשה מותרת והאדם מצווה עליה, כי היא הבחירה החופשית של האדם. מה שאין כן לגבי ההצלחה – היא אינה בידיו ואינה שייכת לו כלל, אלא לקב"ה בלבד. מכיון שאם ירצה הבורא, הוא זה שיזכה את האדם גם להצליח במעשיו, אולם רק לאחר שבחר להתאמץ בהם והרבה בתפילות ותחנונים על כך.

 

המעיין בעצה זאת ימצא שהיא אמיתית, ומתרצת הרבה קושיות ובילבולים שיש להרבה מהמתקרבים לעבודת הבורא. וזאת מכיון שרבי נחמן מלמד אותנו, שבזמן שאנחנו מתאמצים ונוחלים אכזבות ומפחי נפש, זה רק משום שאנו חושבים שהמאמץ הוא זה שיביא בהכרח את ההצלחה. כאן גם מסביר לנו רבי נחמן, שזו למעשה נקודת הכפירה של "כוחי ועוצם ידי".

 

לכן מלמד אותנו רבי נחמן בסעיף זה מספר המידות, שההצלחה עצמה היא אך ורק בידי שמים, היינו – סיעתא דשמיא. אולם לחשוב שלא להתאמץ כלל בגלל זה, זה לא יעלה על הדעת, ועל זה אמר רבינו: שהוא טעות לחשוב שאין צריכים להכריח עצמו לתפילה.

 

עתה מבואר שההתאמצות לבדה בודאי מותרת ונצרכת. אך מצד שני, כל זמן שהאדם מנסה לגרום ולהכריח את עצמו להבין שההצלחה בכוחו, זוהי טעות הנובעת "מכוחי ועוצם ידי" שהיא אסורה והרסנית. ודברי רבינו אינם סותרים אחד את השני, אלא משלימים ונצרכים זה לזה מאוד.

 

ה’ יזכנו לתשובה שלימה אמן.