אבדת בת מלך

אמר רבי נחמן: "בדרך סיפרתי מעשה, שכל מי שהיה שומעה, היה לו הרהור תשובה, וזו היא…"

 

מעשה במלך אחד, שהיו לו שישה בנים ובת אחת. ואותה הבת היתה חשובה בעיניו מאוד, והיה מחבבה ביותר והיה משעשע עימה מאוד.

 

פעם אחת היה מתוועד עימה ביחד באיזה יום ונעשה ברוגז עליה, ונזרק מפיו הדיבור: "שהלא טוב יקח אותך". הלכה הבת לחדרה בלילה, ובבוקר לא ידעו היכן היא. והיה אביה מצטער מאוד והלך לבקשה ולחפשה.

 

עמד השני-למלכות, מכיון שראה שהמלך מצטער מאוד, וביקש שיתנו לו משרת, סוס ומעות על ההוצאות, והלך לבקשה. והיה מבקשה מאוד זמן מרובה מאוד, והלך במדבריות ובשדות וביערות, עד שמצאה.

 

וזאת השתלשלות האירועים בזמן החיפושים:

 

והיה הולך במדבר, וראה שביל אחד מן הצד, וחשב לעצמו: "באשר אני הולך כל כך הרבה זמן במדבר ואיני יכול למצוא את בת המלך, אלך בשביל הזה, אולי אבוא למקום ישוב" – והיה הולך זמן רב.

 

אחר כך ראה מבצר, וכמה חילות שהיו עומדים שם סביבו. והמבצר היה נאה ומתוקן ומסודר מאוד עם החילות, אולם היה מתיירא מהם, שמא לא יכניסו אותו. וחשב בליבו: "אלך ואנסה". והשאיר את הסוס והלך למבצר, והיו מניחים אותו, ולא עיכבו אותו כלל. והלך השני-למלכות מחדר לחדר בלי עיכוב, ובא לארמון אחד וראה, שיש שם מלך בעטרה, וכמה חילות שם וכמה משוררים בכלים לפניו, והיה שם נאה ויפה מאוד, ואף אחד מהם, כולל המלך, לא שאל אותו על מעשיו כלל.

 

וראה שם מעדנים ומאכלים טובים, ועמד ואכל והלך ושכב בזויות לראות מה נעשה שם, וראה שהמלך ציווה להביא את המלכה. והלכו והביאו את המלכה, והיה שם רעש גדול ושמחה גדולה, והמשוררים היו מזמרים ומשוררים מאוד בזמן שהביאו את המלכה, והושיבו אותה ליד המלך, והיא היתה בת המלך הנ"ל, והשני-למלכות ראה אותה והכירה.

 

אחר כך הציצה המלכה וראתה אחד, ששוכב בזויות והכירה אותו. ועמדה מכיסאה והלכה לשם ושאלה אותו: "האם אתה מכיר אותי?" והשיב: "כן, אני מכיר אותך, את היא בת המלך שנאבדה, איך הגעת לכאן?" והשיבה המלכה: "כשנזרק הדיבור של אבי מפיו, שהלא טוב יקח אותי, ובכן כאן, המקום הזה, הוא הלא טוב".

 

וסיפר לה שאביה מצטער מאוד ושהוא מבקש ומחפש אותה מזה שנים, ושאל אותה: "איך אני יכול להוציא אותך?" השיבה לו: "אי אפשר להוציא אותי, כי אם כשתהיה בוחר לך מקום ותהיה יושב שם שנה אחת, וכל השנה תתגעגע אחרי להוציא אותי, ובכל זמן שיהיה לך פנאי, תהיה רק מתגעגע ומבקש ומצפה להוציא אותי ותהיה מתענה, וביום האחרון של השנה תתענה ולא תישן". והלך השני-למלכות ועשה כן.

 

ובסוף השנה ביום האחרון היה מתענה, ולא היה ישן ועמד והלך לשם. והיה רואה אילן, ועליו גדלים תפוחים נאים מאוד, והיה מתאווה לעיניו מאוד, ואכל משם, ותכף שאכל את התפוח, חטפתו שינה, והיה ישן זמן רב מאוד. והמשרת היה מנער אותו, ולא הצליח השני-למלכות להתעורר. לאחר שהקיץ משנתו, שאל את המשרת: "היכן אני בעולם?" והשיב לו המשרת: "ישנת זמן מרובה מאוד מזה כמה שנים, ואני הייתי מתפרנס מהפירות". והשני-למלכות הצטער על כך מאוד מאוד.

 

והלך לשם ומצא את בת המלך. והיתה מצטערת לפניו מאוד: "אילו באת באותו היום, היית מוציא אותי מכאן, ובגלל שאיבדת יום אחד שלא לאכול הוא דבר קשה מאוד, בפרט ביום האחרון, אז מתגבר היצר הרע מאוד, ובכן תשוב לבחור לך מקום, ותשב גם כן שנה, וביום האחרון תהיה רשאי לאכול, רק שלא תישן ולא תשתה יין כדי שלא תישן, כי העיקר הוא השינה" – והלך השני-למלכות ועשה כן.

 

ביום האחרון היה הולך לשם וראה מעיין הולך והמראה שלו אדום, והריח – ריח של יין. ושאל את המשרת: "הראית שזה מעיין, ורואים שיהיה בו מים, והמראה שלו אדום והריח של יין?" והלך וטעם מהמעיין, ונפל לשינה עמוקה כמה שנים עד שבעים שנה, והיו הולכים חילות רבות והיתה עימהם מרכבה ועגלות צב, ושם ישבה בת המלך. ועמדה לידו, וירדה וישבה לידו כי הכירה אותו. וניסתה להעירו ולנערו, ולא התעורר. והתחילה לטעון בפניו, שהיו לו המון טרחות ויגיעות גדולות כדי להוציאה, ובשביל אותו היום שהיה יכול להוציאה ואיבד אותו, והיתה בוכה מאוד על זה ומגודל הרחמנות על השני-למלכות. אחר כך לקחה מטפחת מעל ראשה וכתבה עליה בדמעות שלה והניחה לידו. לאחר מכן חזרה למרכבתה ונסעה משם.

 

כשהתעורר משנתו שאל את המשרת: "היכן אני בעולם?" וסיפר לו המשרת את כל מה שהיה. וראה השני-למלכות את המטפחת ושאל: "מאין זה?" והשיב לו המשרת: "בת המלך כתבה עליו בדמעות". לקח השני-למלכות את המטפחת והרים אותה כנגד השמש, והתחיל לראות את האותיות, וקרא את מה שכתוב שם, את טענותיה וצעקותיה, ושכעת אינה שם במבצר, וצריך הוא לבקש הר של זהב ומבצר של מרגליות "שם תמצא אותי…"

 

והלך השני-למלכות לבקש את בת המלך לבדו, והלך כמה שנים. בדרכו הבין שבודאי בישוב לא נמצא הר של זהב ומבצר של מרגליות, כי הוא בקי במפת העולם, ולכן הלך אל המדבריות והיה זה במשך כמה שנים.

 

בדרכו ראה אדם גדול מאוד, שאינו בגדר אנושי כלל שיהיה גדול כל כך. ואותו אדם נשא אילן גדול, ושאל אותו האיש: "מי אתה?" והשיב: "אני אדם". תמה האיש הגדול ואמר: "מזה זמן רב אני במדבר, ולא ראיתי כאן מעולם אדם". וסיפר לו השני-למלכות את כל מה שעבר ושהוא מבקש הר של זהב ומבצר של מרגליות. אמר לו האיש: "בודאי אינו בנמצא כלל, השיאו את דעתך בדבר שטות, כי בודאי אינו נמצא כלל". והתחיל השני-למלכות לבכות מאוד וטען שיש הר ומבצר שהוא מבקש. כשראה זאת האיש הגדול אמר לו: "לדעתי היא שטות, אך מכיון שאתה מתעקש, הנה אני ממונה על כל החיות, למענך אקרא לכל החיות, כי הם רצים בכל העולם, אולי תדע אחת מהם על מבוקשך". וקרא וכינס את כל החיות ושאל אותם, וכולם השיבו שלא ראו. ואמר לו: "רואה ששטות סיפרו לך, אם תשמע לי, שוב על עקבותיך, כי בודאי לא תמצא, כי איננו בעולם". אולם השני-למלכות לא רצה להאמין. אמר לו האיש הגדול: "במדבר נמצא אחי, והוא ממונה על כל העופות, אולי יודעים הם מכיון שהם פורחים באויר גבוה מאוד, אולי ראו את ההר והמבצר שאתה מבקש, לך אליו ותאמר לו שאני שלחתי אותך".

 

והלך השני-למלכות במשך כמה שנים עד שמצא את אחיו של האיש הגדול, שאף הוא היה איש גדול שנשא אילן גדול, וסיפר לו את כל המעשה ושהוא נשלח על ידי אחיו. אולם גם איש זה דחה אותו בטענה שאין בנמצא מה שהוא מבקש. אך לאחר הפצרותיו של השני-למלכות, נאות הממונה על העופות לקרוא לעופות ולשאול אותם על ההר והמבצר. ושאל את כולם והשיבו שאינם יודעים כלל על קיומם של הר ומבצר אלה. אמר האיש הגדול: "הלא אתה רואה שבודאי אינו בעולם, אם תשמע לי, חזור על עקבותיך". אולם השני-למלכות המשיך להתעקש עד אשר האיש הגדול אמר לו, שילך במדבר וימצא אח נוסף הממונה על כל הרוחות, כי הם רצים בכל העולם, אולי הם יודעים.

 

והלך וחיפש עד אשר מצא אדם גדול שאף הוא נושא אילן גדול. וסיפר לו את כל מה שעבר עליו ואמר לו שאחיו, הממונה על העופות, שלח אותו אליו כדי שיעזור לו. וקרא האיש הגדול לכל הרוחות ושאל את כולם, ולא ידעו. אמר לו: "הלא אתה רואה ששטות סיפרו לך". והתחיל לבכות השני-למלכות. ותוך כדי כך הגיעה רוח נוספת. כעס הממונה על הרוח ואמר: "הלא גזרתי שכל הרוחות יבואו, ולמה לא באת עמהם?" והשיב הרוח: "התעכבתי מכיון שהייתי צריך לשאת בת מלכה אל הר של זהב ומבצר של מרגליות". ושמח מאוד השני-למלכות.

 

שאל הממונה למלכות את הרוח: "מה יקר שם?" (כלומר, איזה דברים שם הם יקרים ובעלי חשיבות). והשיב הרוח: "שכל הדברים שם יקרים מאוד". אחר כך פנה האיש אל השני-למלכות ואמר לו: "מכיון שזה זמן גדול שאתה מבקשה ויגיעות וטירחות רבות היו לך, ואולי לא תוכל להגיע אל יעדך מכיון שאין לך ממון, על כן אני נותן לך כלי, וכאשר תושיט ידך לתוכו תקבל משם מעות", וגזר על הרוח להוליכו לשם. ובא הרוח סערה ונשא אותו לשם, והביא אותו אל שער, והיו עומדים שם חילות שלא הניחו לא להיכנס אל העיר. הושיט ידו אל הכלי, לקח את המעות ונתן לחילות, וכך נכנס אל העיר.

 

והלך אל גביר אחד וקנה לו מזונות, כי היה צריך לשהות שם, כי צריך לשום שכל וחוכמה להוציאה. ואיך הוציאה? את זה לא סיפר…

 

 

תפקיד השכינה הקדושה הוא להאיר לנו את חשכת הגלות ואת נפילתנו אל ה"לא טוב". ידוע הוא, שהלבנה נמשלה לשכינה, וכשם שהשכינה מאירה לנו בחשכת הגלות כך הלבנה מאירה את הלילה, המסמל את הגלות. ומספרים לנו חז"ל, שהחמה והלבנה נבראו שווים, אך הלבנה קיטרגה ואמרה בלשון תמיהה: "ריבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?" השיב לה הקב"ה: "לכי ומעטי את עצמך". ואכן ניתן לפרש את מאמר חז"ל על דרך החיוב, שרצון הלבנה לומר שהיא והחמה נהנים במרומים מזיו השכינה, בעוד שבמקומות הנמוכים רק סובלים, ועל כן מן הראוי לרדת ולעזור להם.

 

ועניין זה מסופר בתחילת המעשיה, כשהמלך מתוועד עם בתו, שהיא הלבנה והשכינה, ונעשה ברוגז עליה, ואומר לה "שהלא טוב יקח אותך", כלומר שתמעטי את עצמך ותרדי למטה אל הרע. ובאמת, "ברוגז" זה הינו מדומה, כי יש צורך גדול בירידת השכינה ובהתמעטותה, מכיון שהיא נופלת ומתמעטת כדי לרדת אלינו למקומות הרעים והנמוכים שנפלנו אליהם, על מנת להעלות אותנו משם.

 

וכשם שהדבר קרה בכלליות בבריאת העולם, כן הוא בפרטיות, שיש לפעמים לאדם נפילה אל "הלא טוב", ואז הוא מתאווה לדברים לא טובים, ומסכים עם עצמו שיפול אל "הלא טוב", למרות ששם הוא מקום כוחו של הרוע שיקח את נשמתו שהיא בת המלך.

 

וכן קורה פעמים רבות שאדם אינו מודע כלל שנפל אל "הלא טוב", ואף מרגיש שהוא שלם עם עצמו ולא חסר לא כלום. על אשליה זו אומר רבי נחמן: "כי יש שתי הסתרות, וכשהבורא יתברך נסתר בהסתרה אחת, גם כן קשה למצוא אותו, אך למרות זאת, כשהוא נסתר, בהסתרה אחת, אפשר להתייגע ולחתור, עד אשר ימצא אותו יתברך, מאחר שיודע שהבורא נסתר ממנו. אולם כשהקב"ה נסתר בהסתרה בתוך הסתרה, דהיינו שההסתרה בעצמה נסתרת ממנו, ושאינו יודע כלל שהבורא נסתר ממנו, אזי אי אפשר כלל למצוא אותו מאחר שאינו יודע כלל מהשם יתברך".

 

ואומנם, לאחר שהאדם נופל אל "הלא טוב", נאבדת ממנו נשמתו והקול הפנימי המחבר אותו אל בוראו, ואז – או שאינו מחפש כלל את נשמתו או שמחפש את נשמתו ואינו מוצאה, כי העבירות והתאוות מרחיקות אותו מהאור האמיתי והניצחי של הקב"ה. אז מתעורר "השני למלכות", שהוא היצר הטוב, לעזור לאדם. כלומר, בורא-עולם נטע בנו כוח פנימי הנקרא "יצר טוב" = יצירה טובה, שעל ידו נוכל להתגבר על משברים ועל הרע שבתוכנו ומחוצה לנו.

 

לכן התעוררות האדם לאחר נפילתו מלווה על ידי המצפון והרגשת חרטה, ולכן גם מצטער מאוד, ומגייס את כל כוחותיו לתקן את עצמו. על כן מתחזק "המשנה למלך" ומצטייד בכוחות נוספים: משרת – שהוא כוח השכל, סוס – שהוא כוח הגוף, ומעות – שהם הצרכים הגשמיים, והולך לחפש את בת המלך, שהיא מהותו ונשמתו.

 

כדי למצוא אותה צריך ללכת מחוץ לעיר דווקא למקום מדבר ושדות, ששם אין אנשים המפריעים לו לשמוע את הקול הפנימי שבתוכו. ועל זה כותב רבי נחמן: "על כן צריך שילך לבדו בלילה, בדרך יחידי, במקום שאין שם אדם, ושם ילך ויתבודד, ויפנה ליבו ודעתו מכל עסקי העולם הזה, ויבטל הכל, עד שיזכה לבחינת ביטול באמת. דהיינו, שבתחילה ירבה בתפילות ושיחות בהתבודדות בלילה בדרך יחידי, עד שיזכה לבטל מידה או תאווה (וכך לגבי כל שאר המידות והתאוות) עד שיבטל הכל".

 

ועל כן הולך השני למלך ומחפש ותועה זמן רב בשדות, ביערות ובמדבריות, עד אשר פוגש באקראי שביל צדדי, ומשם דווקא מתחילה ישועתו במפתיע, בבחינת מה שאמרו חז"ל, שמשיח בא באקראי ובהיסח הדעת. ובעניין זה אומר רבי נחמן: שיש חילוק גדול בעבירה. שאם עושה, חלילה, עבירה אך תיכף מתעורר ומיד שב בתשובה, אזי יוכל לחזור למקומו בקלות. אך כשעושה עבירה ונוטה מדרך הישר אל דרך אחרת מקולקלת, ושם יוצאים כמה וכמה נתיבים ודרכים מקולקלים מאוד, ותועים ונבוכים באלו הדרכים עד אשר קשה לשוב ולצאת משם. אולם דרכו של הקב"ה לקרוא לאדם תיכף שרואה שהוא תועה מדרך השכל, וקוראו שישוב לאחוריו. ולכל אחד הוא קורא לפי בחינתו. יש קריאה ברמיזה, ויש קריאה ממש, ויש שבועט בו ומכהו, וזהו הקריאה שלו…

 

מציאת השביל הצדדי במעשה זה מרמזת על כך שלפעמים מוצאים את הדרך לישועה דווקא באקראי ובהיסח הדעת. ובמעשה זה, מציאת השביל, פירושו מציאת רמז וכיוון לגאולת הטוב מן הרע המקיף אותנו ונמצא בתוכנו. ואכן, כשמוצא השני למלכות את הדרך, הוא פוגש בחילות שהם כוחות הרע, ונכנס לתוכם, והם אינם מעכבים אותו מלהיכנס לארמונם, כי אל הרע כידוע נכנסים בקלות אך לא יוצאים ממנו בקלות.

 

וכך נכנס המשנה למלך לארמון כדי להוציא את בת המלך, ואף על פי שעבר זמן רב הם מזהים זה את זה, כי בסופו של דבר ובחסדיו של הבורא, מוצאים קשר מחודש עם הנשמה ושומעים את הקול הפנימי מחדש. ובת המלך שואלת: אתה מכיר אותי? – כשאדם מתעורר הוא לא תופס בעצמו כיצד הגיע לתחתית ושפל המדרגה, ועל כן שואל אותה: איך הגעת לכאן? – מכיון שהוא מתפלא היכן היא נמצאת, וכיצד נפלה אל מקום הטומאה והקליפות, שהוא מקום שנראה יפה וטוב בחיצוניותו, אולם באמת הוא מקום לא טוב כלל, ולכן הוא רוצה להוציאה משם מכל התענוגות החולפים של העולם הזה, ורוצה להחזירה לאביה המלך שיאיר בה את הצלם האלוקי שלה, ותחזור לתענוגות הנצחיים.

 

ומספר לה שאביה, המלך, מלכו של עולם, מצטער מאוד על אבידתה ומצפה לה ומחכה לה שתשוב אליו. ואומרת לו שלהוציא אותה מן הקליפות (מקום הרע) אין זה דבר קל כלל, כיון שכבר נשקעה שם וצריכה ישועה גדולה להינצל. כשאדם שוקע, הוא צריך ישועה גדולה, מכיון שהקליפות עוטפות את נשמתו וצרות עליה כדי שלא תימלט מהן, כחיילים הצרים על המבצר, כי את הבא להיכנס אליהם אינם מעכבים וכמו שאמרו חז"ל: הבא ליטמא פותחין לו, אבל הבא להיטהר מסייעין לו ואומרים לו המתן, כי הטהרה אורכת זמן רב והמתנה מרובה.

 

 

האחת – התגברות על התאוות, מכיון שכאשר האדם רוצה לגלות את נשמתו הוא צריך קודם לצאת מן התאוות החומריות. כמו כן ביקשה בת המלך שירבה המשנה למלך בכיסופים ובגעגועים אליה ויצפה להוציא אותה משם. וכך הוא עושה שנה שלימה, אך דווקא ביום האחרון נופל, מכיון שהיצר מתגבר דווקא בסוף כשהתיקון עומד להסתיים, וזאת מכיון שהקליפה רואה שהולכים להמית אותה, אזי היא מתגברת ביותר.

 

השניה – התגברות על כח הדימיון. עתה צריך לעבוד עבודה רוחנית חדשה יותר, שהיא שבירת תאוות השינה. כלומר שלא ליפול מן הדעת ומן השכל לבחינת שינה, שהיא בריחה מן המציאות ושקיעה בחלומות ודמיונות, וכמו שאומר רבי נחמן: "שצריך כל אדם להוציא את עצמו מן המדמה (הדמיון) ולעלות אל השכל". ושוב פעם דווקא ביום האחרון, נופל המשנה למלך, והיצר הרע בא אליו בדמיונות גדולים ועצומים, ומראה לו מעיין של יין עם ריח משכר (היין מסמל את הדברים הדמיוניים המשכרים של העולם הזה) וכשאדם מאמין בדמיונות, אפשר שהדמיון יהפוך אצלו למציאות, ולכן צריך לברר את הדמיון בכוח השכל, אך לא להשליך את האמונה התמימה והפשוטה, תוך כדי ביקוש האמת על ידי השכל.

 

השלישית – התחזקות באמונה. אחרי הנפילה הנוספת והגדולה שהיתה מכוח המדמה, שהוא השינה, מתחיל המשנה למלך, היצר הטוב, פעם נוספת את העבודה של החיפוש במדבריות, שמחפש שוב פעם מחוץ לישוב את הקול הפנימי של נשמתו, ואז פוגש באנשים שלא מאמינים כלל במציאות של הר של זהב ומבצר של מרגליות ושיש שם בת מלך, ואומרים לו שזו שטות. אולם הוא בוכה כי הוא יודע שהיא קיימת, והוא זכה לטעום את טעמה, וראה אותה, ושמע את קולה, ולכן כשמכחישים את קיומה בוכה מאוד היצר הטוב.

 

בדרך זו, של התחזקות האמונה, נפגש האדם עם כל מיני אנשים ושומע כל מיני דברים הבאים להפילו לחלוטין ולהרחיקו (ואלו הם אותם אנשים גדולים שאפילו בגדר אנושי לא יכול להיות שהם כאלה גדולים, הנמצאים במדבר, מקום שומם, ושם הוא מקום החיות הטורפות). וכשנסתמות כל הדרכים ונראה שאין מוצא, מגיעה רוח אחת, שהיא רוח האמונה האמיתית בבורא-עולם, והרבה מזלזלים ברוח זו, והיא רוח דחויה המתעכבת ומתביישת, ואף על פי כן שם מוצא השני למלכות, שהוא היצר הטוב, את מבוקשו. בדרך זו הוא מלמד אותנו שאין להתייאש לעולם! כל שצריך הוא רק להמתין בסבלנות ולבסוף תגיע הישועה, וכל היסורים שעבר המשנה למלך בדרך, הם רק נסיון לראות עד כמה גדול רצונו ועד כמה מרובים כיסופיו לגלות באמת את בת המלך.

 

צריך לשום שכל וחוכמה להוציאה

 

צריך האדם לדעת שעליו להיזהר מאוד מן העצבות, ועליו להיות בשמחה ולמצוא בעצמו נקודות זכות, גם כשמתחיל להסתכל בעצמו ורואה שאין בו שום טוב, והוא מלא חטאים, ורוצה היצר הרע להפילו על ידי זה לעצבות ומרה שחורה, למרות זאת, אסור לו ליפול, אלא רק לחפש ולמצוא בעצמו איזה מעט טוב, כי מציאת הנקודות הטובות בכל דבר הם הבירור של הטוב מן הרע והם מציאת בת המלך הנמצאת בין הקליפות, מכיון שמקומה האמיתי של בת המלך הוא בהר של זהב ומבצר של מרגליות שנעשה מהנקודות הטובות שלנו.

 

כשנפנה משאבים וכוחות כדי לגלות את בת המלך, לחפש את הנקודות הטובות שבנו ולהתחזק ברוח האמת והאמונה האמיתית, ונתגבר על התאוות והדמיון בסבלנות כשם שעשה השני למלך, רק אז נזכה לשכל וחוכמה אמיתיים המבררים את הדימיונות הכוזבים שנפלנו אליהם בששת אלפי שנה שהעולם קיים, ונזכה למצוא ולגלות לעולם כולו את הנשמה הנמצאת בהר של זהב ובמבצר של מרגליות, וכמו שרבי נחמן מסיים סיפור מעשיה זה באומרו: "כי צריך לשום שכל וחוכמה להוציאה, ואיך הוציאה? לא סיפר, ובסוף הוציאה…"

 

לכן אמר רבי נחמן כשסיפר את המעשה הנ"ל, שכל מי שהיה שומעה היה לו הרהור תשובה, כי אצל כולנו נמצאת בת המלך בהעלם ובהסתר, וכולנו בתוך עמקי ליבנו אכן מזדהים עם בת המלך, מכיון שהזדהות זו מובילה אותנו לחיפושים, למציאת הנקודה הטובה שבעזרתה אנו מעלים את בת המלך, ומכל הנקודות הללו נעשה הר של זהב ומבצר המרגליות, שם מקום משכנה ומשם מקום התגלותה.