התקווה הגדולה

 

 

אחד מסודות הקיום היהודי היא התקוה. בכל מצב תמיד תפעם בלב היהודי התקוה לעתיד ורוד, להצלה, לטוב, למותו של צורר, פריץ, לביאת משיח וכדומה.

 

מאידך, שומעים אנו את הביטויים "יהיה בסדר", "אל תדאג", "הכל יסתדר", ומשפטים נוספים בעלי משמעות זהה המשדרים אופטימיות.

 

למרבה הפלא לראשונים יש כוח עצום, וגם כאשר התקוה לא מתממשת, עדיין אין זו סיבה למרירות ולטרוניות, ואילו כאשר ה"יהיה בסדר" מתנפץ, אזי המפולת והחורבן הם גדולים וגורמים נזק נפשי רב. מה נשתנה? מהו ההבדל בין התקוה היהודית לאופטימיות האוניברסלית?

 

שורש ויסוד התקוה נעוץ בידיעה הברורה והמוחלטת כי אין שום דבר מקרי בבריאה. היסוד הראשון של היהדות לפי הרמב"ם: "אני מאמין באמונה שלימה, שהבורא יתברך שמו הוא עשה עושה יעשה לכל המעשים". מכאן שכוחו ושליטתו על הבריאה היא בלתי מוגבלת, ואין מעצור לפניו בשום מצב שהוא, והכל תלוי ברצונו וחפצו, ואם בקשתנו ותפילתנו תתקבל, אזי אין גבול ליכולת ולרעיונות המתקדמים ביותר. ועל כן אומרת הגמרא את המשפט הבא: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתיאש מן הרחמים" (או "אל ימנע עצמו מן הרחמים").

 

דוגמא לכך מצאנו במספר מקומות בתנ"ך שבהם הגיעה ההצלה ממש ברגע האחרון:

 

המלך חזקיהו שמלך בירושלים בזמן בית המקדש הראשון, היה במצב צבאי נואש. סנחריב מלך אשור כבש בסערה את כל שטחי מלכות ישראל, וכל צבאו האדיר חנה בטבעת כיתור מסביב לירושלים, כאשר בעיר עצמה לא היו כלל כוחות צבא ראויים לשמם.

 

במהלך מחושב להוריד את מורל אנשי העיר, יוצאים תרתן רב סריס ורבשקה (יהודי מומר), ומציעים למלך הצעת כניעה. בין השאר הם אומרים לו: "הרי אין לך אפילו מספר כזה של חיילים שתוכל להושיב על הסוסים שניתן לך!! איך אתה יכול לחשוב להשיב פנינו ריקם כאשר הכישלון שלך בטוח ומוחלט?"

 

באותם ימים חלה המלך במחלה, וכיון שספר הרפואות שהיה יכול להצילו נגנז על ידו, היה ברור שהמחלה הינה סופנית וקטלנית. והנה לפתע הוא זוכה לביקור נדיר. הנביא ישעיהו שהיה בן דורו מגיע לביתו, ומודיע לו: "צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה". המלך מתפלא ושואל מדוע? הרי הוא הרבה לימוד תורה ושמירת מצוות בכל גבול ישראל, ומדוע מגיע לו עונש כה קשה? ענה לו הנביא: כיון שלא נשאת אשה. מציע המלך: "אולי תתן לי את בתך לאשה?" והנביא עונה: "כבר נגזרה גזרה". אומר המלך: "בן אמוץ, כלה נבואתך וצא. כך מקובלני מבית אבי אבא (דוד המלך שהיה סבו): ‘אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתיאש מן הרחמים’".

 

כאשר יצא הנביא מארמונו של המלך, באה נבואה אל ישעיהו: "הלוך ואמרת אל חזקיהו: כה אמר ה’ אלוקי דוד אביך, שמעתי את תפילתך, ראיתי את דמעתך. הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה. ומכף מלך אשור אצילך ואת העיר הזאת, וגנותי על העיר הזאת" (ישעיהו לח).

 

באותו לילה יצא מלאך ה’, והכה במחנה אשור מאה שמונים וחמישה אלף שרי צבא, והעיר ניצלה. המצב התהפך והשתנה לחלוטין, בניגוד לכל תחזית ריאלית התערבות ההשגחה העליונה שאינה מוגבלת, ואין מי שיכול לעצור בעדה, הביאה את ההצלה. כאן החרב כבר מונחת על הצוואר, ולכאורה אין מוצא. הכל אבוד. אך לא! בורא עולם יש בכוחו גם במצב כזה להציל ולהושיע, וכלשון הפסוק: "כי אין לה’ מעצור להושיע ברב או במעט" (שמואל א, יד).

 

סיפור נוסף של הצלה ברגע האחרון, המוכר לכולנו, כאשר עמדו בני ישראל בחוף הים, המצרים לוחצים אותם מאחור, מקדימה הים הגדול, ומצידם המדבר – האיך ינצלו? אומר להם משה רבנו ע"ה להיכנס לים. אבל המחשבה והעיניים אינם מבינות איפה פתח ההצלה, והנה לפתע נבקע הים, והדרך נסללת לפניהם. איש לא העלה על דעתו שיכול לקרות מצב כזה, אפשרות כזו המצריכה שליטה על כוחות טבע איתנים ואדירים. אבל זה בדיוק כוחו של הבורא. נמצא אם כן כי ככל שהאדם מכיר ביכולתו של הבורא, כך באופן ישיר תקוותו וצפייתו גדולים יותר, כי הכל בנוי על יכולת מציאותית ראשית.

 

מקרי הצלה של הרגע האחרון התגלו גם בשואה האיומה שעברה על עמנו באירופה, בעת הסתר הפנים, היו גם ניצולים ששרדו. גם המאמינים שבהם ראו לא אחת את המוות מול עיניהם. אך מלאכי מרום הצילו אותם בשניה האחרונה, כאשר החרב הונפה, אירע הנס, והם ניצלו.

 

גם בשאר מלחמות ישראל ידעו הלוחמים לספר על ניסי הצלתם ממוות ברגע האחרון. לאחר מלחמת ששת הימים פורסמו סיפורים רבים על השגחה מופלאה שעמדה ממש לאחר יאוש להצלה ללא כל הסבר. אחד מהם אירע לצוות של טנק שנפגע ישירות מפגז אוייב והחל לבעור. בצוות שמנה ארבעה אנשים היה גם חייל דתי, שברגעי הסכנה החל לקרוא קריאת שמע ולשנן פסוקי תהלים בתפילה לבורא עולם שיחלץ אותם מהמלכודת. אליו הצטרפו גם שאר אנשי הצוות, ותוך כדי קריאת הפסוקים פגע לפתע פגז נוסף בצריח של הטנק, והוא הועף ממקומו. הלוחמים המופתעים זינקו בשניות האחרונות מתוך הטנק הבוער לפני שהתחמושת שהיתה בתוכו החלה להתפוצץ, וניצלו ממוות בטוח.

 

יאמר האופטימיסט: "גם אני מצפה לטוב. מביט על האור שנראה בקצה המנהרה, ובמה נשתננו?". התשובה לצערנו נעוצה בכוח שניתן ליחס לאותן המילים: "יהיה בסדר". מי נתן את הקרדיט לעתיד לא ברור שיהיה בסדר? האם יש משהו מאחורי המילים? הרי זוהי משאלת לב בלבד, כמו אותו מנוי על כרטיסי מזל שהשבוע הוא "בטוח" שיזכה, ומשבוע לשבוע הוא ממשיך לבזבז את כספו בגורל, ומשאת שוא זו מפרנסת את כל מוכרי האשליות בכל העולם.

 

אדם יושב בבית חולים ליד מיטת היקר לו. הרופאים כולם באותה דעה: אין דרך רפואית, הנזק שנגרם לחולה הוא בלתי הפיך, וכו’ וכו’. אך הקרובים מסרבים לקבל. הם מתפללים, מזעיקים שמים וארץ. מקרוב ומרחוק הם שומעים על מצב דומה שהיה נראה כלאחר יאוש, והמהפך בא, והחולה הקיץ ואף הבריא. והם נושאים תפילה לבורא: "הן אתה כל יכול, וברצונך המצב יכול להשתנות לטובה כהרף עין. אנא, הנך פועל ישועות. עשה עמנו חסד ומתנת חינם וחון את החולה ואותנו". אם אכן התרחש הנס, והחולה ניצל, הרי שחשים הכל כי רק יד ה’ עשתה זאת. אך אם לא, והחולה, לא עלינו, לא קם ממיטת חוליו, יודעים הכל כי התפילות לא היו לשוא. אף אם לא נענו בקשר לרפואת חולה זה, הן את שלהן לסייע ולעזור פעלו. אולי בהקלת סבלו של החולה, או בעתיד אצל צאצאיו. אך תמיד תמיד יחוש האדם המאמין כי יש אוזן שומעת ומקשיבה לתפילתו ולדמעותיו. לא תמיד נענה אבא לבקשת בנו, ואף על פי כן עדיין אהבתו וחיבתו עזים ונאמנים כבעבר. ולהיפך, תקופת התחינות והתפילות רק הידקו וחיזקו את הקשר עם הקב"ה, וקרבו את המתפללים אליו.

 

הבדל מהותי נוסף בין שתי הגישות בולט כאשר מדובר חלילה במעידה חברתית או בנפילה כלכלית. המציאות הכואבת מלמדת כי "חברים" ו"ידידים" שוכחים לפתע א חברם מאתמול. שק הג’ובים וההטבות שיכל להציע בעבר איננו, ומעתה  – יחי המלך החדש! ואזי הכאב והאכזבה קשים מנשוא (לא אחת כאשר אדם כזה מספר על תקופה זו, הוא מדגיש שהחלק הקשה ביותר היה בגידת חבריו והפקרתו לגורלו).

 

כאן כבר איש אינו מצפה "שיהיה בסדר", כי כל אלו שסמך עליהם הכזיבו, והאשליות כבר מזמן התנפצו אל סלעי האגואיזם. ואף היו אלו שתקעו את סכינם עמוק עמוק, ונבנו על חורבנו ומפלתו של חברם. אך המאמין בזמנים כאלו, מתקרב יותר לאלוקיו, שכן מבני אדם הוא כבר אינו מצפה מאומה, והוא חש שהיחיד שיוכל לעזור לו, זה רק הקב"ה. תפילותיו ותחנוניו יהיו עתה כנים ועמוקים מתוך קירות ליבו, ואף אם לא יראה בפועל את השינוי שחל ביחס אליו, קרבת הבורא תעניק לו את התחליף הנעלה ביותר, בחינת מעז יצא מתוק.

 

(מתוך כתב העת "עת לחשוב").