זהירות הילדים שומעים!
"ברגעי השיא" של המריבה, כל אחד מבני הזוג רוצה להראות כמה שהוא הצודק, שהוא המנצח ובכלל להוכיח לבן הזוג שהוא טועה. ברגעים אלה הילדים נאלצים לשמוע...
"ברגעי השיא" של המריבה, כל אחד מבני
הזוג רוצה להראות כמה שהוא הצודק, שהוא
המנצח ובכלל להוכיח לבן הזוג שהוא טועה.
ברגעים אלה הילדים נאלצים לשמוע…
כל הורה יעשה הכל כדי שילדיו יקבלו את הטוב ביותר. אולם, לפעמים נקלעים ההורים לסיטואציות של מריבות וויכוחים, סיטואציות שההורים היו מעדיפים לחסוך מילדיהם כמה שיותר. מצד אחד היינו רוצים להגן על ילדינו מפני כל הויכוחים והעלבונות, אך מצד שני, ויכוחים בין ההורים הם בלתי נמנעים. צריך בדרך כלשהי לעקוף את המשוכות, כי לא פעם קורה שההורים מתחרטים על איזה משפט לא במקום שהם אמרו, או על אמירה שהשתחררה בלהט הרוחות. אבל מילים שכבר נאמרו, פעמים מגיעות לאוזניים הלא נכונות ומשם מחלחלות אל לב השומע. מה קורה שלב השומע שייך לילד שלנו? הרי למנוע ויכוחים קשה, אז איך בכל זאת אפשר לעשות את זה באופן הכי פחות פוגע?
הורים רבים יודעים שילדיהם שומעים אותם מתווכחים, אולם "ברגעי השיא" של המריבה, כל אחד מבני הזוג רוצה להראות כמה שהוא הצודק, שהוא המנצח ובכלל להוכיח לבן הזוג שהוא טועה. ברגעים אלה הילדים נאלצים לשמוע גם דברים לא נעימים לצערנו, אבל באותו רגע למי אכפת? רק שהרוחות נרגעות מתחילים להתבונן על כל הסיטואציה ולראות מה היא כללה ואת מי. מתחילים לחשוב איך לתת הסברים פשוטים על דברים שגדולים מבקשים מקטנים לא להגיד.
נכון, בית הוא לא בית מרקחת ולפעמים יש מריבות. אז איך בכל זאת?
מומחים טוענים שברגע שיש תקשורת נכונה וטובה עם הילדים אז אפשר לדבר איתו על המריבה, להסביר, להקשיב ולענות על שאלות הילד, לעשות לו קצת סדר במחשבות כדי שיבין שהמצב לא קיצוני. חשוב להסביר את המצב לילד ביחד עם ההורים אך לא לתת לילד לנתח את המצב לבד. במקרה כזה הילד יכול להגיע למסקנות לא נכונות, להרגיש לבד ורמת החרדה שלו תעלה.
ילדים לא אוהבים טונים גבוהים של מבוגרים. עד גיל מסוים (שנתיים בערך) טון הדיבור הוא החשוב ולא התוכן של הדיבור. רמת טון דיבור גבוהה נחשבת אצל ילדים כמשהו שלילי, זה מלחיץ אותם (יש מבוגרים שנלחצים מטון דיבור גבוה, קל וחומר ילדים). דבר נוסף, ילד שרואה את הוויכוח מזווית הראיה שלו מסיק מסקנות מתוך מצבים שהוא מכיר, לדוגמא, במריבה של ילדים, מכריזים מיד ש"לא משחקים יותר עם הילד הזה". ילד שנוכח בעת וויכוח של הוריו יכול לחשוב שגם ההורים יעשו זאת וייפרדו.
במצב כזה אצל ילדים הדבר שונה, כי אחרי שהם רבים, לא עוברת דקה והם משלימים, כי אצל ילדים הכל קיצוני, בשעת המריבה הם רואים רק את המריבה ולא את הפיוס שיגיע אחר כך. לכן באותו רגע הילד מפחד שהוריו ייפרדו כמו שהוא נפרד מחברו לגן בעת מריבה. הילד מתחיל לעשות השלכות לגבי עצמו ומה יקרה איתו אם ההורים יפרדו, דבר שמלחיץ אותו מאוד ומביא אותו לחוסר אונים מוחלט.
כדי להרגיע אותו, צריכים ההורים לעשות את הפיוס בנוכחותו ולשדר לו מסרים שהמריבה היא לא לעולמים. אצל רוב ההורים יש בעיה לבצע פיוס כזה, מאחר והם חושבים שהמריבה היא משהו אינטימי ואישי ולא צריך לחשוף את הילד למצב כזה.
חשיפה נכונה!
חשוב לתת לילד לדבר על התחושות שלו בקשר לויכוח,לפרוק את המתח, לשאול שאלות ולקבל תשובות. חשוב מאוד לדעת, לא להתווכח על נושאים קשים ליד הילדים, נושאים שהם לא יכולים "לעכל" כמו, כספים וכו’.
רוצים שלום בבית ולא לריב בכלל – זאת השאיפה של כל הורה. חשוב להבין שיש מישהו שמשקיף ויכול ללמוד לדבר בחוסר כבוד, בדיוק כמו שהמבוגרים מדברים בשעת מריבה, למרות שידוע לכולנו שכמה שנשתדל, הילדים לא גדלים בסביבה "סטרילית", יש את כל המסגרות בבוקר כמו בית-ספר גן ועוד, שהן סביבה חיצונית שממנה אפשר לספוג את מנת החיכוכים והויכוחים. אולם, עם כל זאת חשוב שלפחות בבית הסביבה תהיה קצת יותר מגינה, שהילדים יראו יותר שקט ושלום.
בבית חשוב לשים דגש על נושא הפיוס, אפילו שמתווכחים. כשפורץ ויכוח וההורים מבטאים כעס ומרימים את קולם, לעיתים זה מקל על הילד להבין שההורים לא גיבורי-על וגם הם מגיבים בצורה אנושית, וזה כשמדובר בדבר שאינו בשגרה. אך אם הוויכוח הוא משהו שיגרתי אז באמת יש בעיה, ולילדים יש סיבה טובה מאוד להילחץ. סביבה כזאת הופכת להיות לא בריאה לילד, ועל כן ההורים צריכים לפנות לקבלת עזרה, על מנת לסייע לא רק לעצמם אלא גם לילדיהם!
קשה מאוד להיות מחושבים בזמן של להט-הרגע, אך צריך מאוד להשתדל לסנן את המילים ואת אופן הדיבור, כי אחרי הכל ההורים הם הדוגמא האישית של הילד, מההורים הילדים מקבלים (ומפנימים) ואחר כך מחצינים. מה שיש בבית אפשר לראות בהתנהגות הילד. בוויכוח לכל אחד הסגנון שלו, יש הורים שינהלו וויכוח סוער, אך מצד שני יבטאו רגשי אהבה בצורה בולטת ביותר. יש כאלה שיפנימו את הכעס בזמן המריבה, אך כעסים מופנמים המלווים בשתיקה הם סוג של מריבה, והילדים חשים בהם, ולפעמים מצב זה הוא יותר קשה, כי הילד לא יודע מה בעצם קרה, אין על מה להצביע, דברים לא נאמרו ואין מה לשאול, יש רק תחושות עמומות שהדברים לא בסדר.
הורים יקרים! הסביבה היא מודל החיקוי לילד. הורים שמפחדים להתעמת ושומרים בבטן או הורים שמחצינים רגשות, הם המודל לחיקוי הראשוני שמהם הילד יונק ומעצב את אישיותו ותפיסת עולמו, תפנימו את זה!
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור